​בנסיבות רגילות אני אמורה לישון עכשיו על כסא לא נוח בעליל באוזבקיסטאן אירווייס ולספור דקות לאחור על נחיתה סוף-סוף, בבית, בסינגפור.

בעיה טכנית קלה פה נעוצה בקונצרט חינני של שני זבי חוטם קטנטנים שמתחרים פה משני קצותיי על מי צווח בהיסטריה יותר מופרעת מהשני, ומי ירעיד פה את דפנות המטוס עוד מעבר לכיסי האויר החינניים שיש פה מרגע ההמראה.

לפני שבועיים עליתי על מטוס דומה, עם זבי חוטם דומים וכיסי אויר דומים, והגעתי למקום לא דומה.
חזרתי לישראל לביקור שפחדתי ממנו פחד אלוהים. עד כדי כך חששתי, שלא מצאתי אפילו את השקט לשבת ולכתוב אפילו מילה על מה שאני חווה, וחיכיתי לשקט הזה שייכפה עליי בטיסה לאזן את המחשבות.

מהרגע שבו נחתתי בארץ ופגשתי את אבא שלי, מצאתי את עצמי מתרגלת להכל מחדש- האויר הנקי נקי נקי, הרגשה של צינת חורף שלא פגשתי כמעט שנה, בניינים שאינם עם 30 קומות, נהיגה בצד ההפוך שוב, וכמובן- "חסדי שולמית". מרגע בו נחתתי והדלקתי את הסלולרי עם הסים הישראלי, נס! כל מתרימות ישראל קיבלו ביפר נרגש על ביקורי במשטרת הגבולות, וכולן התאגדו לחפש אותי בדחיפות כדי לקושש ממני תרומות.

מסתבר אגב שלמתרימות יש ביפר משותף לללין, פוקס, קסטרו וכל רשת או חנות ישראלית שחשה צורך לשלוח אליי אסמסים נרגשים לקראת חג האהבה, בכל רגע נתון היו לי לפחות 4 אסמסים שהזמינו אותי או לתרום, או לרכוש, אין ספק שמדובר במנוע גאוני שמתריע בול בזמן.
בבית של ההורים שלי, להלן "הילטון פתח תקווה", פגשתי חדר מושקע ונרגש, תוך שעט עליי סוס הפוני של ההורים שלי, מן כלב שצמח למימדים לא חוקיים, שכל ניסיון שלו להושטת יד לליטוף כמוה ככיפכוף חינני של ממותה, וכשהוא שמח צריך לשים קפלס"ט ואפוד קרמי ולהרחיק חפצים יקרים.

לשמחתי ולאושרי מי שהפציע לקבל את פניי במתיקות אין קיץ היה עומרון, אחיין העל מהחלל שלי, שרק הפך להיות בן שנה, כלומר חצי שנה שלא ראיתי את העולל צומח, ועל כן השארתי לעצמי מטרה להשאיר לו עקבות ממש כמו שדורה ובוץ עושים, שיזכור את הדודה המוש שלו, ונראה לי שזה עבר אחלה- הגור מזהה אותי ועט לזרועותיי, ומבחינתי- מישן אקומפלישד.

כל מי שבאמת מכיר אותי יודע שמרגע הנחיתה היה לי יעד ראשון בחשיבותו- חיים, נו, צ'אים, מהנדס רעמת הנוצות שלי שנקרא לדגל לנסות לשקם את העובדה שכשהגעתי אליו נראתי פריטי מאץ' כמו כלב. השיער התאבד עצמונית, הדירוג היה עניין נשכח, והבלונד לא היה הבלונד הצ'אימי. לקח לו יותר מחמש שעות להנשים את מה שנותר על ראשי, מה שאיפשר לי להתחיל הכל פרש, האינדיקציה הברורה שחזרתי לעצמי בגרסה הישראלית, זו עם הזהות והסטייל שנשכחו עמוק בערבות סינגפוריה.

מזלי הגדול באותו ערב מוצף אדרנלין היה שרק בשביל לא להתווכח עם אבא שלי, נכנעתי לבקשתו שלא אנהג לאורנית עם הרכב המתוק כל כך שאייל ואוראל השאירו לי, אהוביי, הרגליים שלי ממקום למקום.
פיליפ אהובי שהגיע לאסוף אותי מצ'אים, הכין ארוחת ערב למות, נבי שמה יין מהמם על השולחן וענבי כפרות שלי הגיעה עם הגוד ווייבס הקבוע, והופ! החונטה הקוסמופוליטית שלי האהובה כל כך!

אובכן- היין במערכה ראשונה? הממממ, לקח לי ארבע דקות בדיוק לקלוט שהשעה 21:15 בערב ואני ישנה לחלוטין ולא מצליחה לפתוח עיניים. כלום לא עזר, כלום כלום כלום כלום, מזל מן אללה שלא נהגתי הבייתה, פיליפ ונבי התגייסו לרחם עליי ולקחת אותי הבייתה כדי שתוך 5 דקות אקרוס לשינה אינסופית שאיפסה אותי כמובן היטב עד אתמול, כמובן, שזה היה צפוי בהחלט שאתאפס על הג'ט לג בדיוק יום לפני שאחזור, ססססאמק.
מאותו רגע בו פקחתי את עיניי בבוקר שלמחרת, כל העת היו מולי האנשים המופלאים האלו שמקשטים את חיי הישראלים.

הייתי עם האהובות שלי מאורנית עם דיויד ברוזה החמווווווד, עם תמוש בצבי קאפיק, עם השממיות והסיסטרז שלי, עם המופלטות שלי, עם נועהל'ה שהולכת איתי מכיתה ט' יחד, עם איתיוש הגור הניו-יורקי המוש, עם גילושקי. בכל מקום מצאתי את עצמי עם האנשים שהכי רציתי לשבת איתם לראות להם את העיניים, אחרי שאני כבר יציבה ומסוגלת להבין שעוד מעט זה שוב פרידה.

ראיתי את ג'יפי ואביב אהובינו וישבנו ביחד על המבורגר אביבי טיפוסי מושקע עם גיא ועידית מגלגלים את הסינגפור ואת הגאונות הזו של האי הזה (צפו פגיעה, עוד תשמעו על הרשות להגנת שקדי המרק, זה רק הפרומו), בחצי שנה הכל נשאר אותו דבר בדיוק והכל היה שונה כל כך.

הבלונדיניות שלי, החכמות האלו, ישבו איתי והפכו איתי תיאוריות שלמות שחשבתי שהן מוסכמות. שוב הצחוק קלח, שוב ליל הייתה השנונה בעולמות שרואה דרכי, ווייפי החכמה שפירקה בקלילות מורכבויות ואקסיומות, ג'ולס שידעה לשים הכל במשפט נכון אחד, מיכ הכאפה האהובה שלי הצחיקה אותי וריגשה אותי, וירדנה? נו, ירדנה, ירדן שמה הכל הכי פשוט, לא מורכב כלום, שום דבר לא מסובך.

והייתה גליה שלי שעשתה לי יום ישראלי חלומי, עם העגבניות שרציתי, הגבינות האלו עם הטעם והסלט עם המיץ בקרקעית, שופינג ישראלי בלי רגשי אשם, ארוחת ערב מרגשת של הדבקת פערים, יום שיצאתי ממנו עם התובנה הזו שלא יעזור כלום, אבל כבר 18 שנים שהיא שם, והיא לא הולכת לשומקום. המכתבים שהיא כותבת לי בכתב ידה הפכו למילים, הצחוק המתגלגל האינסופי ושיחות על הגיל (היא טוענת שאנחנו מזדקנות, הו, האימה!), הרגעים האלו שלא מתאמצים כי כלום לא מסובך.

כל דקה שהייתה לי פנויה התמלאה כמו מים עם דבי שלי, אהבתי, אחותי הגדולה, המצחיקה והחכמה, אום-ציוני, שנלחמה על כל פיסה פנויה שרק הייתה לי בלו"ז. כל מילימטר איתה התמלא בשיחות אינסופיות מלאות צחוק והומור, רגעי ציוני מופלאים עם עומר האח הגדול הכי טוב שיש לי, ועל השבט הכי טוב שהמציאו. דבי עדיין האשה היפה בהיסטוריה בעיניי, והיופי שלה הזה בעיקר מבפנים זה הברקת העולמות.

הרגעים האלו באורנית, השניות האלו שבהן אני מתבוננות על הלבנים שמרכיבות את זהותי, השניות האלו היו שוות כל כך. הרגעים האלו עם גילושקי ויפעת, החוברות שליאת שמרה ליהלי בשקית בצד רק כי צייצתי, צ'אים אהובי, החברים ההורסים של יונתן והחברות של יהלי שאין דברים כאלו בעולם, ההתרגשות לראות מבטים מוכרים, ופאפי, אגב, שפגשתי בכניסה לביתי לקחת דואר, ולא שמה עליי קצוץ. אין לתאר את החתולה כפוית הטובה הזו, את הטוכעס היא הפנתה לי!

וכן, היה הרגע היחיד שבו באמת הדמעות לא החזיקו אצלי, וידעתי מראש שאין לי תקווה בכלל להחזיק את עצמי שם. נכנסתי למשרד.

בדופק מטורף של 200 פעימות בדקה בואכה דפיברילטור פגשתי את אירית אחרי חצי שנה, את דאלי שלי האהובה, את אוריתק'ה, את שלום, דפוש-גילי-שמוליק. הו, הלב. המשרד היפה שלי כבר בלי השלט עם שמי, על הכסא שלי מונח טוכעס אחר, הטלפונית מצלצלים בלי סוף ואני כבר לא שם לענות.

ממש כשנחתתי אירית שלחה לי למייל משפט אחד וקובץ- "לכבודך!", ובקובץ היה מונח לו פס"ד שאך נתקבל באחד מהתיקים החשובים שניהלנו, שתי וערב של חקירות, החלטה עקרונית של אירית ושלי להוציא את הלקוח שלנו עם ידו על העליונה בקרב המאסף של חייו השתלמה. קראתי בלי אויר את פסק הדין מרוגשת עד דמעות, נצחון מוחץ בתיק מורכב, אחד התיקים המטורפים שאירית ואני ניהלנו שנים שהסתיים, באופן סמלי, בול כשנחתתי.
רק חיכיתי לראות את אירית, רק חיכיתי למוצא פיה של האדם שיודע את המחשבות שלי עוד לפני שחשבתי אותן בעצמי.
ישבנו כולנו סביב הגלריה המופלאה במשרד בארוחה חגיגית, מתפקעים מצחוק כרגיל ומשלימים חוסרים, הכל היה נראה כמו תמיד- העמידה ליד הדלפק בשיחות הקולחות על הכל, הצחוק המתגלגל ודאלי הקורעת מצחוק שהסתירה ממני את הגבות שלה (דאל, אני חולה עלייך, קשות אבל), המשרד הזה הוא האנשים שלי. 13 שנים.

את אירית והמילים שלנו שמרתי לעצמי ממש ליום האחרון פה, לשמוע ממנה הכל, להצליח לעבד איתה מחשבות, להבין למה אני נוהגת בדממה מוחלטת אנלייק הנהיגה שלי עם מוזיקה בקולי קולות (אירית טוענת שפשוט היה לי מספיק רעש בראש), לעשות את הפינג-פונג השכלי רגשי הזה שרק היא ואני יודעות בול את הטמפו המדויק שלו.
והיו האחים שלי וההורים שלי וההורים של גיל והאחיינים שלו והסבתא המעולה הזו שלו וכל המשפחה הזו שכאילו לא נפרדנו ממנה מעולם לפני חצי שנה ארוכה, והכל היה אינטנסיבי כל כך שאני אפילו לא יודעת איל לעבד את כל הטוב הזה.

והמשכתי פה להנות מכל מי שהזמן איפשר לי לפגוש, וכמו שיוסי כפרות-עליו הסביר בפסגת י"ב 5 הקטנה שלו של טלינק'ה, נוגי ושלי- הכל הרגיש לי מאוזן, כי היקום שואף לאיזון תמידי-
האהבה לכל מה שישראלי בי למול העובדה שאני כבר לא חיה פה והבית שלי בכלל בסינגפור היפיפיה והרחוקה, הגעגועים הכל כך דומיננטיים שלי לחברויות העוצמתיות הישראליות למול השמחה הגדולה שלי בחברויות הסינגפוריות המופלאות שבורכתי בהן, הרצון לשמר את הזהות הכל כך מובהקת של ליתי למול העילית הזו מסינגפור, בסוף הכל נופל למקומו המדויק והשליו, באיזון על המילימטר.

והנה נקודות לסיכום הביקור המהמם הזה:

1. ישראל זה עניין משמין. מאד. הקוראת מאיה- ססססאמק, שוב צדקת.
2. לגור אצל ההורים בגיל 41.5 זה אחד הדברים היותר משונים ומצחיקים שיש. הם אשכרה חמודים.
סיפרתי לשרון שאמא שלי לא אוהבת שאני יוצאת אחרי מקלחת עם שיער רטוב מהבית ומתקשרת לשאול אותי מתי אני מגיעה הבייתה, היא הציעה שאברר אם מותר לי להביא בנים הבייתה.
3. תוכניות בוקר בטלויזיה יש כל היום, גם בערב. מעולם פרופ' קרסו וגלית גוטמן לא היו גנריים יותר.
4. לא מתרגלים לשינוי בטיים זון. רבע מהזמן כשהסתמסתי בישראל עם חברות שאלתי את עצמי מה השעה אצלהן.
5. כשישבתי עם טטרסקי כפרות שלי בקפה בפ"ת ושמעתי שיחה מאחורי הסתובבתי סקרנית, ואמרתי לעצמי "איזה קטע, הם בטח מישראל, הם מדברים עברית"
6. חדשות בישראל זה כמו זימזום. בכל רגע נתון הם קיימים, פרצופים חמורי סבר של יונית, זיליארד עיתונים, כל הזמן אקטואליה. באמאשכ'ם.
7. עסקינן במעצמת אסונות אופנה. מדינה שבה טרנינג טורקיז הוא בגד לגיטימי לעבודה.
8. ובהמשך ישיר לסעיף האחרון- תקשיבו לי טוב- אין אף אחד בעולם שטורקיז מתאים לו. בשום קונסטלציה.
9. לעגבניות ישראליות יש טעם של אושר צרוף. אם מוסיפים להן גבינת פטה, מלח גבישי ומושיבים לידן את גליה- זה רגע מושלם.
10. הייתי מוכרת את סבתא שלי בשביל סניף ארומה בסינגפור. בחיי.

שבע שעות אחרי הנחיתה, אני כבר בבית, אחרי שכבר הייתי בקפה המהמם שלנו פה עם נושו וחגה שלי במפגש מרגש, הספקתי לשכנע את גיל שזה מאד חכם שאשן עכשיו שעתיים (נרדמתי כמו דוב נמלים), הילדים שלי צפו בי בהתרגשות, סקרו את המתנות והתאדו אחרי 4 דקות, החתולה מרוגשת ונטרקת פה על הקירות מהשניה שנכנסתי, כבר יש דייט עם הז'ינו'ס מחר בערב, אני מבשלת ג'ט לג מהגהנום, והקוראת שרון מתבקשת להרחיק ממני אלכוהול בארוחת שישי היום בערב.

וקחו לכם מוזיקה מופלאה לשבת של יוסי שלי, כותב שירי האהבה היפים ביותר שכתב לי בתיכון, האיש החכם ביקום, מר אורפנלנד והתפוצות, האיש שהסביר בהגיון מופתי שהיקום תמיד ידאג לי לאיזון, ודווקא פה הוא מבריק גם בלי מילים רק עם העוצמה האינסופית הזו שלו, וגם כשהוא שותק- כמו תמיד- הוא צודק.
תפתחו רמקולים. זה מושלם.