עוד שעתיים וחצי לטאץ' דאון ישראלי ראשון שלי אחרי חצי שנה.

האמת היא שמפתיע שאני בכלל פה, במטוס אוזבקי נחמד ובטיסת קונקשן, שכן למעשה עת הפצעתי אני על בעלי וטפיי שליוו אותי לשדה התעופה צ'אנגי, נתבשרנו באדישות שאין דברים כאלו ע"י צוות הקרקע שהטיסה באובר בוקינג ואין לי מקום (!) , אנד יס, מא'ם, תגיעי לטיסה הבאה ביום שישי ואנחנו נשלם לך את המלון בסינגפור, יאללה ביוש.

טרו סטורי, שככה יהיה לי טוב.

אם יש משהו שיכול להטריף את המוח בשירות הלקוחות הסינגפורי, זה הרצון האינסופי להגיד לך כמה אנחנו רוצים בטובתך ("ווי איים טו פליז יו, מא'ם"), ואיכשהו תמיד זה מגיע עם המשך משפט אינהרנטי ממש "אהההה, באט קאנו'ט". ממש חשוב לנו שיהיה לך סבבה, באמת, אה, אבל לא. מה שצריך כדי שיהיה לך באמת סבבה- את זה בדיוק אנחנו לא יכולים, סורי, באט מא'ם, ווי איים טו פליז יו.

המומה לגמרי מהבשורה ההזויה שאין לי מקום בטיסה ומהאדישות הנלווית לה, כשאני מודה לאלוהים שאין באזורי מאג פנוי, אני ממשיכה לדון עם שרי, אחראית הטיסה ההזויה ביותר שראיתי, שלא הבינה שפחות דחוף לי מלון בסינגפור, ויותר דחוף לי לעלות על הטיסה.
5 דקות התייעצות עם מטה החברה באוזבקיסטאן, בישרה לי שרי בשמחה שנמצא לי מקום על טיסה מקבילה, איזה יופי ו"בואי, גברת גלעד, ממתינים לך בחברת הטיסה של האמירויות, הב א נייס פלאייט!"

לא זוכרת מתי לאחרונה חשבתי כל כך מהר וכל כך בקול, כשאשכרה נבחתי עליה שאני אזרחית ישראלית, איפה השכל שלך, אני לבד ואני לא מתכננת דייט עם דוחא בזמן הקרוב. מבט מאוכזב על פניה ונשלח אליי מנהל שירות לקוחות מקסים שכבר ניסה למצוא לי פתרון עם טורקיש (ייאיי! כיף! נוט), ופה כבר די נשברתי והסכמתי, פשוט כי לא היה עולה בדעתי לבטל את הדייט המיוחל שהמתנתי לו חצי שנה בסך הכל עם צ'אים, ספר העל מהחלל שלי שאמור לבצע החייאה בנוצותיי הקמלות.

כל אותה העת עמדה לידינו משפחה אוזבקית שביקרה בסינגפור ותיכננה לשוב לה הטשקנטה וקיבלה גם היא את אותה בשורת אובר בוקינג מרגשת, אלא שהם היו קולניים באופן מרשים ביותר. הם אגב, היו משפחה של שבעה, והיו להם מקומות רק לחמישה. רבע שעה ניסו להפציר בהם שחמישה יטוסו ולשניים יממנו מלון, עד שהמבוגר האחראי תפס את הפוטנציאל הגלום בעניין מימון השהות העודפת בסינגפור, ועשה להם תרגיל מהגהנום ואמר שאף אחד מהמשפחה לא עולה, ושידאגו עכשיו למלון לשבעה, והופ, חמישה מקומות התפנו.

והנה מצאתי את עצמי בדקה התשעים ותשע עולה על המטוס לכיוון טשקנט, אוזבקיסטאן איירליינס, נעים מאד.

אובכן, אני. מיס וורשה התפוצות, אני. אני עם הפרצוף העילאי והמתנשא בילט-אין שלי, אני במטוס מלא מלא מלא מלא אוזבקים ואוזבקיות, ודיילות עם לוק של שחקן כדורגל בשילוב דיילת קוסמטיקה בביוטיקייר. בחיים, בחיים לא ראיתי כל כך הרבה גברים עם מכנסי פוליאסטר לבנים עם כיסים בצד, גרביים לבנים, ומוקסינים וסניקרסים לבנים, משהו ברמת תחרודת על כזו שאין לתאר. כל הילדים המתבגרים שהיו על הטיסה אחזו בכמות גבות הזויה, לנשים היו נברשות על הציפורניים ואחת לכמה זמן, בכל הטוב הזה, אחת הדיילות עברה עם מטהר אויר (!) וריססה. אם לא די בכך, אזי 90% מהטיסה עולל זב חוטם בכה את עצמו בקולי קולות ככה שגם שינה לא הצלחתי להרביץ פה, וכן, אתם כבר יודעים שאני ממש אוהבת זבי חוטם מצווחים, כן?

רגעים קלאסיים בהם טוב מותי לי מחיי.

עת נחתנו בטשקנט נשלחתי אחר כבוד לאזור הטרנזיט של טיסות ההמשך. רגע, אבהיר- נשלחתי לבד. רק אני, לבד. עמדתי לבד וממתינה לבידוק בעמדה שוממה ללא נפש אוזבקית חיה. אחרי 5 דקות קלטתי שהעסק לא הולך להשתנות, והלכתי לקושש לעצמי איש בטחון משופם שיושיע אותי. רבע שעה של חיפושים ומצאתי משופם מנומנם דובר אנגלית מקרטעת מינוס, אבל טובה דיה כדי לזהות אישה נואשת שרק רוצה לעלות על טיסת ההמשך שלה, גם אם המחיר הוא דייט קרוב במיוחד עם בודקת אוזבקית שממששת אותי ממש, אבל ממש מקרוב וממש ממש טוב.

הלומה ומותשת ישבתי לי ממתינה לצ'קאין לטיסה לתל אביב, עייפה ברמות מופרכות יושבת בין עשרות גבות עמוסות כל טוב ומיליון שפמים, מדדה עם מטריה ענקית שקניתי לאבא שלי בהזמנה מיוחדת וטרולי ששוקל טון (כל הציוד שלי בו, אני עוד מתה מהמחשבה שכל מזוודת הענק ששלחתי שאין בה כלום עבורי לא תגיע), שומעת עברית שהיייתה כל כך חסרה לי עד אותן חמש דקות (עבר לי אחרי שתי דקות, אני מודה), ומתיישבת בשקט במטוס, וקולטת את הסיוט החדש- לידי התיישבו להם במפוזר כל החברים שאך שבו מטיול גיל הזהב בוייטנאם, קמבודיה ו"בנגקוק", לא סתם בנקוק, "באנג-קוק" (להלן הבדיחה שהם סיפרו ב- 17 וורסיות פה עם "הא הא הא, יה אללה, נחצ'ה, הבדיחה הזו נהדרת! אני אספר גם לנכד שלי, נראה עם יבין מה זה "באנג-קוק"!).

ואיך לומר- אני באזור מוכה שחפת. מרגע בו הם עלו לטיסה, מדי 2 דקות אחד מהם בתורנות מרביץ שיעול חולה שחפת שאין דברים כאלו, ואז מתחילה בפעם המיליון השיחה על "ממתי אתה משתעל ככה, לא שמעתי אותך משתעל כל כך גרוע כל הטיול, וואו, גם אתה משתעל ככה, יו, אוי ואבוי, טוב, מזל שלא צריך לקום לעבודה בגילנו, הא הא הא", ואני מתבוננת מהצד וסופרת חולצות פרחוניות של גולבארי ודגמ"חים מהוהים של כל הפנסיונרים פה, וראבאק, הם לא נרדמים אלו, בטח לא אחרי שאחת החברות פה הגדילה ראש ועוברת ועושה דף קשר כשהיא מסבירה לכולם באותה טונציה מורתית "דן ואני הסכמנו שחייבים להמשיך את החבורה הנהדרת הזו, היה פשוט יוצא מן הכלל", נאום עקבי שחוזר על עצמו וזוכה להינהונים מקצה לקצה.

יש כאן כמובן את כל סוגי האב טיפוס של הפנסיונרים- יש את זה עם המון שיער שלא סורק מאז שנת 76' שעובר אחד אחד ואומר "איפה אתה? דאגתי שלא עלית לאוירון", יש את הזוג המתנשא שהיא אומרת שהיא 'חייבת להניח את הראש' ועושה לבעלה פרצופים שאם ההוא עם האוירון וההיא עם הדף קשר מגיעים, היא רוצחת אותם. אגב, המדריך המצ-וין שלהם פה יושב לידי בשורה עם "ידידה ותיקה" מהטיול שאך סיימה לנזוף בי שאני שקוראת בחושך ולא טוב מה שאני עושה לעיניים שלי, וכשאתבגר "העיניים יענישו אותי" (!).
לא משעמם לי פה לרגע.

ממש עכשיו סיימתי לשמוע בעל כורחי את המדריך הפנסיונר מסביר לידידה הנחמדה הזו, פנסיונרית חבוטה ומשתעלת, כמה חשוב לרכוש בדיוטי פרי "דורדוראנטים" טובים, ו'מזלו הטוב שהוא לא מזיע, כולם מחמיאים לו תמיד ותמיד חושבים שהוא הרגע יצא מהמקלחת', והיא מספרת לי שהוא מדריך משו-משו ושאני חייבת להצטרף אליו לטיול הבא באתיופיה. חייבת, וש"ויטנאם וקמבודיה זה ממש חובה, אפילו שזה רחוק- את חייבת, אל תתפנקו", ואני מתלבטת אם לספר לה שוייטנאם זה הצימר שלי במטולה בחצי הכדור ההוא.

עכשיו אגב, עושה פאוזה כדי לדווח לכם שחצי מטוס מצפצף בגלאי עשן ומסריח למות מאידיוט שהלך לעשן בשירותים, יצא ואמר לדיילת האוזבקית האומללה "זה מה יש, חייב סיגריה, חייב!", והמדריך הלוהט? נוחר לידי וליד הידידה כמו מנסרה. אין לתאר. הופ, והנה הפציע גם פה מטהר האויר, מתתי, תוווווודה.

בין כיס אויר אחד למישנהו אני סוף סוף נרגעת מהמתח של כל היום הזה שעבר עליי, פתאום, בניגוד מוחלט לקצב פעימות הלב המטורפות שהיו לי מהשניה שפקחתי עין אחרי עוד לילה שלא ישנתי בו להיט, פתאום יש לי שקט. פתאום נשמע לי הגיוני הקור הזה והישראל הזו, פתאום לא מפחיד לי יותר מדי ואני לא מוטרדת כמו שחשבתי שאהיה.

שעה וחצי לנחיתה ואני משננת לי בראש את השיחות עם נושו וחגה בחניה לפני שאמרנו ביי לשבועיים, את האסמסים עם מאיה שידעה מה להגיד ואיפה זה פוגש אותי, פחחחחחחחח, הפסיכולוגית הזו, את גלי וליטל שהרביצו בי תורה, את הבלונדיניות שהצחיקו אותי כל הדרך לפה, את הפוסט הנפלא של הגר על הרילו ואת הטור היפיפה של אביב פרץ על חופשת מולדת, ובעיקר את המשפט הזה שכתבתי לגילה, שנתראה בצד הנכון של הכדור, והיא ענתה לי "הצד הנכון זה הצד שאת נמצאת בו", ועשתה לי טוב בלב.

בוקר טוב ישראל. נחתתי.
התגעגעתי.

מאיושה, תודה על השיר המדויק.

שיר געגועים 
דיויד ברוזה 
מילים: מאיר אריאל
לחן: דיויד ברוזה

"הוי המרחקים המרחקים 
שעליהם האהבה נמתחת 
בקורים בלתי נראים דקים דקים 
מכאן לאיזו עיירה נידחת 
עד לאן סוחבת פרנסה 
ולהיכן רצים בשביל פת לחם 
האהבה הלוא צריכה קצת הכנסה 
בשביל מעט אדמומיות בלחי 
יוצא אדם לדרך ארוכה 
הלוא יכול הוא בקלות לשכוח 
שכאן אהובתו לו מחכה 
ולא תמיד תמיד גם לה יש כח 
יוצא שמשמר האהבה 
הוא המאיים אותה לרצוח 
געגועים שנגמרים באכזבה 
ומין זרות שמתחילה לפצוע 
הוי המרחקים המרחקים 
כבר הם מתחבקים ומתנשקים 
אבל נשאר מתוח כשבוע 
עד שנסגרים המרחקים 
שייפתחו בעוד שבוע 
נימים הנמשכים מעבר אופק 
מקצה עולם ועד קצהו מחזיקים 
שני לבבות דופקים אותו הדופק"

"שיר געגועים" \ מאיר אריאל, דיויד ברוזה