עוד שבוע וחצי ואני על המטוס לישראל. לבד, לשבועיים, וכן, נתעלם מהעצירה באמצע בטשקנט (יסססססססס), מהדיילות עם שיני הזהב דוברות האוזבקית, וכל מה שאני אראה זה את כל הטוב שמפריד ביני לבין ארץ שכולה סלט יווני אחד גדול, עם ירקות בטעם הזה הכיפי והגבינה הזו שיש בכל פקקטע סופר מרקט.

בדמיוני אני נוחתת בשש בבוקר, פוגשת את אבשו שלי, מייללת לו על הכתף משמחה והתרגשות, מגיעה לבית שגדלתי בו, מניחה את המזוודה ותוך שעה אני בסופר מעמיסה עגבניות תמר, גבינת פטה מהממת ועוד כל מיני גבינות שאף אחד בישראל לא יבין את ערכן עד שהן לא יהיו זמינות לו, כמו קוטג' פושט או גבינת עיזים היפה הזו של גד, שאני מקווה כל כך שאף אחד לא עידכן בחצי השנה האחרונה.

בדמיוני אני פוגשת את צ'אים אהוב ליבי, היחיד שמבין איך לסדר את הבלונד לא בלונד מדי ואיך ולהחזיר לי את רעמת הנוצות שאבדה לה פה בסינגפוריה שלי, כי ג'יליאן יודעת לדבר מלא ונורא מהר, אבל בסוף יוצא לה איזה בלונד פלטינה ודירוג פח.

בדמיוני ישראל שלי היא אותה ישראל- סוערת, מעייפת, מתלוננת, חסרת סבלנות אבל יש בה את האנשים שלי שחיכיתי להם כל כך, יש בה את החברות שלי שאני כל כך חוששת לגלות מה קרה שם לחברות הזו שהייתה כל כך איתנה ומדויקת, בדמיוני דבי פוגשת אותי אצל צ'אים ושתינו מברברות ומברברות בלי סוף ומנסות בחמש דקות להדביק את החצי שנה הזו, והבלונדיניות יושבות וצוחקות עד לב שמיים כאילו כלום, והשממיות שלי מדביקות פערים, והמופלטות ממשיכות לשכנע אותי לשתות וויסקי או משהו כזה וקוראות לי סחי, ובצדק.

בדמיוני אני רואה שוב הופעות בזאפה ושרה עם צבי קאפיק "זה היה בסוף הקיץ" (תמוש, כפרות, אין ברירה), בדמיוני אני מדלגת כמו דבורה מצוף לצוף בין אהוביי ועדיין מוצאת את האיזון, בדמיוני הדמעות שלי הן רק מאושר טוב ושמחה גדולה.

בדמיוני אני נכנסת למשרד ומרגישה את האויר הטוב הזה של המקום הזה, ולא מציק לי בכלל שהשלט עם שמי כבר לא שם ובמקומו שלט אחר. זה לא יקרה, כי זו נקודת החולשה שלי, אבל אני אתגבר עליה אחרי שאירית תסתכל עליי וישר תדע מה אני חושבת, ודאלי שלי ישר תצחיק אותי עם איזו מימיקה כזו רק שלה, שתמיד עושה לי את הדבר הנכון.

בדמיוני עומר הפיצי שבכלל לא מכיר את דודה שלו, יתרגל אליי אחרי שבועיים ומשהו ממני יצרב לו בזכרון, ובדמיוני אני לא כועסת ולא מתעצבנת ולא נעלבת ונעים לי בבית שגדלתי בו עם אלו שגידלו אותי ועם אלו שגדלו איתי שם.

אני כבר שבוע מרגישה את הדופק בהילוך מהיר ואת חרדות הביקור הראשון.
כבר מצאתי את עצמי מתחת לפוך מדוכאת ונסערת מהמחשבה שהביקור הזה ירד לאבדון, וגיליתי שהאנשים שלי יודעים לעטוף ולאסוף ולהבטיח לי שהכל יהיה בסדר ושהלב שלי ישרוד.

והתחלתי לקרוא פוסטים של רילוקיישנרים שמתארים את הביקור, את המתח הנלווה לו, את הציפיות ואת מפחי הנפש האפשרייים שאני בכלל לא מצליחה לדמיין, את תיאום הציפיות, את האכזבות הבילט-אין ממני, את הגעגועים.
המילים של אחרים פתאום עושות לי סדר גדול בלב ובנפש, אני מודה לאלוהי הרילושקיישן ששלחה אותי לפה כשהמדיה כה יעילה ופעילה, ואני זמינה לאינסוף חוויות שיכולות לעשות לי הגיון במחשבות.

וכן, אני רואה איך כל יום ויום עוד קצת מחשבות יצטופפו להן בראשי המבורדק ואולי איפה שהוא משהו בי יעצור את הברדק הזה וירגיע אותי במילים "יהיה בסדר", רק באופן מהימן ואותנטי.
ויהיה בסדר.

ובינתיים, בינתיים יש לי פה חגיגה קטנה בתוכנית האומנותית בפוסט שאולי נראה קצת עגמומי, אבל הוא לא- הוא רק פילוסופי-

בינתיים בתוכנית האומנותית אני חוגגת פה מרחק חצי כדור מהיפות שלי משבט ציוני- עו"ד רותמיני וד"ר ענברונת- תאומות העל מהחלל, את יום ההולדת האחד לפני ה- 30 שלהן.

הקטנות האלו שלי שזכיתי בהן והן נותרות נוכחות בחיי יחד עם כל שבט ציוני הפלא הזה (הקורא עומר ציוני, אני חוסכת לך תגובה- אני גם ממש אוהבת אותך ומחכה לשבת לספר לך ולדבוש הכל), הקטנות האלו שלי שמאירות את ימיי וחולקות עימי את צפונות ליבן ויודעות כמה הן בליבי- אהובותיי, אני שלכן הכי שיש, אוהבת אתכן המונים, תהיה לכן שנה דבש, ואני ממש מחכה לנשק את האפים הקטנים והיפים שלכן ולהגיד לכן-

I'm only one call away.

מזל טוב, רותמיני וענברונת יפות שלי, תפתחו רמקולים, זה בשבילכן:

"And when you're weak I'll be strong
I'm gonna keep holding on
Now don't you worry, it won't be long
Darling, and when you feel like hope is gone
Just run into my arms

I'm only one call away
I'll be there to save the day
Superman got nothing on me
I'm only one call away"