שבוע חלף מאז פגשתי בצאתי מהמטוס הסרי לנקי את שדה התעופה המופלא ביקום, צ'אנגי. שבוע שאני חוגגת סביב נקיון מופלא והיגיינה אינסופית, סביב אנשים שאוכלים עם סכין ומזלג, ואפילו כבר כמעט שבוע שלא ראיתי רוטי. כיף!

אובכן, טקס החזרה לשגרה מופלא ונעים לנפש, לקטנה היה רצון אינסופי לחזור כבר לבית ספר, הגדול המשיך להמהם ולמלמל כל מיני דברים על שגרה, החתולה סיימה להיטרק על הקירות מרוב שמחה שנגמר לה הדיכאון (מסכנה, מה מחכה לה בחופשת הקיץ פה). אפילו המזוודות נפרקו ונעלמו מהעין לחדר האורחים בו מתחילים להיערם דברים שלי לקראת ישראל שמפציעה לי עוד שבועיים וחצי.

האי התמלא מחדש בכולם, מכל קצוות אסיה-אוסטרליה ושות' התקבצו להם ישראליי סינגפור ושבו לגבולם המבהיק והמצוחצח, והוואצאפ הקבוע היה "נו, חזרתם? מתי נפגשים?", שסימן חזרה לשגרת החברות הנהדרת פה, שתוך 2 דקות חזרה לתפעל את עצמה ביעילות אינסופית.

תוך פחות מעשר שעות אחרי הנחיתה כבר ישבנו אצל שרון וסמי בארוחת ערב נהדרת ושמחה עם ההורים של שרון, כלומר בעיקר עם ריטה, אמא של שרון, המאממת-קורעת שאין דברים כאלו.

יש את הרגע הזה שכולנו כאן, נטולי הורים זמינים (היוש אבא ואמא, לב לב לב), נוהים אחרי כל הורה שמגיע לפה.
כולנו מתרגשים בשביל ההורה ובשביל הילד, כולנו פה בעצם ייצרנו לעצמנו משפחות אלטרנטיביות עם עוצמות קשר על מסלול מואץ (למי יש זמן להתאהב פה באיזי) אבל בסוף באמת אנחנו ילדים שצריכים מדי פעם להיזכר איך מתנהלות ארוחות שישי עם ההורים, עם המשפחה, שיחות סרק על קופת חולים ואם זכרת לקחת את התרופה, רגעים בהם צריך לקפוץ לסדר לאמא שלי את הטלויזיה או לאבא שלי את האפליקציות בנייד, הסקייפי זה נחמד, אבל זה אף פעם לא מסונכרן בזמנים- כשהם מתפנים אנחנו על הכביש, כשאנחנו פנויים בישראל חורפים, וכן הלאה.

וככה ישבנו אצל שרון חבורה רעשנית ושמחה, כשאבא של שרון מקדש בראש השולחן ואמא שלה מצחיקה את כולנו ומוצאת קרובי משפחה בדרך לא דרך (אני בכלל חושדת שכל המרוקאים הם דודים, אבל זה רק אני), ואמא של שרון וג'וסלין ההלפר של שרון כבר חברות נפש, כי אמא של שרון כבר מבשלת איתה קבוע מהרגע שהגיעה, עושה במקומה כלים ("מה קרה, שתנוח קצת, היא עובדת קשה", הכל במבטא צרפתי קוקטי מצחיק), וראבאק, תקשיבו לזה טוב טוב- אפילו עשתה לנו קוסקוס ומיליון סוגים של סלטים כאלו שיש על כל שולחן ישראלי, ופה לא.

והתבוננתי בריטה מהצד והוקסמתי, היא עומדת ומתבוננת על הבת שלה, על הנכדים שלה, עלינו, והיא מרוצה. היא אמא שמחה שרואה שהילדה שלה משגשגת, מאושרת, מצליחה, בית מלא שמחה מקצה לקצה, שומעת צחוק מתגלגל, רואה את הנכדים שלה שקועים במשחקים, ממוקמים באחת הערים המופלאות בעולם כשמחוץ לחלון המרינה ביי סנדס.

היה משהו כל כך נורמלי בנוכחית ההורית הזו, משהו כל כך הגיוני בזה שלמרות ששרון ואני בנות אותו גיל לגמרי (שתינו בנות 41.5), גם היא אמא כמוני, לכאורה מבוגרת, אנחנו בעצם כולנו ילדות. כולנו צריכות מדי פעם להיזכר איך זה באמת לשבת עם הפרצוף העקום הזה על הבושות שעושים לנו ההורים שלנו, כולנו צריכות להיזכר שזה נורמלי לריב עם אמא שהיא לא שוטפת הפעם כלים, כולנו צריכות מדי פעם להיזכר איך זה סתם להיות ילדה של ההורים.

חצי שנה לא היו הוריי לידי, לא ההורים של גיל ולא סבתא שלו. זה המון זמן, כמעט לא טבעי.
מסיבות מורכבות זה גם לא נראה שזה ישתנה בקרוב (פתרתי את הבעיה, פשוט הזמנתי כרטיס לעצמי, הכי קל להנמיך ציפיות וזהו, הרי ממילא אני מתחילה להרגיש יותר ויותר את העיקום הזה בקצה המילמול כאילו עשיתי משהו רע עם זה שהחלטתי לנסוע עם המשפחה שלי לחיות בסינגפור, והופ! ברח לי מירמור, הופ! עבר).

אז ריטה המתוקה הזו הצליחה לעשות לי כל כך טוב בלב, כל כך עשתה לי מסאג' הורי, חיבקה מכל הלב, הצחיקה, בישלה, ליטפה, ועזבה הרבה יותר מהר ממה שהיה רצוי.

והשבוע הזה המשיך וטס בטיל, רגעים נהדרים מלאי הומור ואוכל טוב (ושיא השיאים- קרני חושבת שהשקשוקת תרד ועבניות שהכנתי לה ולמרינושקה הייתה טעימה כל כך, כך שאני יכולה למות מאושרת, רשמית), הילדים שוב מאושרים כל כך בלימודים, אני אפילו חוטפת קראש על בשר טרי שהגיע לאי ואחראי על מטבע הלשון האלמותי "לאכול את העוגה מכל הקצוות" (כן, זו את, גברת, את יכולה כבר לקפל את שלט ההמתנה בשדה התעופה, וכן, אני מודה בכל מה שתכריחי אותי, פחחחחחח), אני עדיין לא מצליחה לרדת גרם חרף שנשבעתי לא להגיע ככה לישראל, ואפילו הצלחתי לעשות רכישת מתנות כיפית למות לקראת ישראל בצ'יינה טאון עם דין אהובתי, שבזכותה יש לי את היפנית היפיפיה התכולה שקיבלתי במתנה מהמוכרת המקסימה, יפנית פורצלן מדהימה שנפלה למוכרת מהיד ונשברה בפינה. זו הייתה היפנית שרציתי. המוכרת המהממת ראתה כמה שהתבאסתי, הדביקה את השבר ונתנה לי אותה מתנה, ואני ידועה כזו שהכי אוהבת דבר ששבורים קצת, טיפה, במקומות נסתרים. גם אנשים וגם בובות פורצלן יפניות.

אבל עזבו הכל הכל, הדבר הכי מעולה באמת קרה! ג'ולס אמרה כן למרון!
ג'ולסיק, בלונדינית המחמד שלי, הזוגה של מרון כבר 300 שנה, זו שכבר שנים אני מתחננת שתגרום לי נחת ותתחתן עם החמוד הזה, שנים אני מפעילה מניפולציות אינסוף שיקנה לה טבעת ויעשה אותה כבר חוקית, שנים שהיא משתעשעת על חשבון הפולניות שלי ושניהם מתכחשים לאופציה שאהיה מאושרת לראות אותה בלבן (או תכלת, או לא משנה לי מה, העיקר שתהיי מאממת ושמחה), שנים כאלו, וככה, בלי הכנה נפשית, באמצע שומקום בסינגפור, שם גיליתי שהילדה הזו הנפלאה והנהדרת, קיבלה טבעת ואמרה לו כן!

ולא הייתי שם לא בגופי ולא ברוחי,
אבל ממרחק אינסוף מיילים אני יכולה להבטיח לך, ג'ולסיק,
מכל מקום בו אהיה, אהיה מאושרת איתך ועבורך, ואני מרגישה מבורכת בך ובאושרך.
וקחי, ילדת היומולדת-חתונה-שמחה, זה הכי בשבילך, תפתחי רמקולים ותצרחי ברחבי הבית משמחה!

-לב לב לב-

"כן, כן, זה שוב מתנגן,
זמר שיר ישן נושן,
שנכתב מחדש בשבילך,
אשיר לך אותו

ושוב עונים הכינורות,
אף אני כמו מיתר שנועד למנגינה אחת-
למנגינה שלך

ישירו השמיים,
אהבה היא שיר לשניים,
העולם כולו צוחק אליי ושר
כמה טוב! כמה טוב!

ישירו השמיים,
אהבה היא שיר לשניים,
כי שירי הוא השיר שלך"

("אהבה היא שיר לשניים" \ עדנה פלג)