#78 על פוסטים אבודים, מסע עלו(נ)קות, בדיחות טוקטוק, או נפלאות הריזורט

אין כמו שיברון לב על בלוג שאבד לתהום הבלוגיה בשתיים לפנות בוקר. כתבתי כתבתי כתבתי, נשבעת שהייתי מבריקה ממש- מצחיקה במקומות הנכונים, קריצה להומור שחור ואיכותי כשצריך, חדה כתער, והכל, תצטרכו להאמין לי, היה הגיוני ורהוט.
עד כדי כך רהוט, שהבלוגיה המזורגגת החליטה שהוא טוב מדי כדי לשרוד- הלכתי להעתיק לינק לשיר שרציתי לצרף, שמעתי ביפ ביפ קטן, וטאח, היה בלוג ואיננו.

אובכן, אין ברירה.
היחידה שיכולה להבין פה את גדול האבידה היא מאיה, שותפתי לקיטורים באמצעות כתיבת פוסטים מתבכיינים שלאחריהם היא ואני צריכות להסביר שזה לא באמת שאנחנו מקטרות, אנחנו פשוט פחות מאושרות מהשטיק הסרי-לנקי נטול השיק, הסטייל וההגיינה, ועל כן, זר עשוי להניח כי עסקינן בקיטור, אבל אנחנו שבות ואומרות- באמאשכ'ם, תירגעו, הכל דבש כאן, כאמור למעט הרכיב הדל והקטן הזה פה שההגיינה מזעזעת (וזה האנדרסטייטמנט של החיים), הכל כאן סטייל מחנה הפליטים באלאטה, והאוכל סביר מינוס. חוץ מזה הכל דבש.

וכך מאיה ואני הכרזנו על הפסקת כתיבה בזמן בו יתר הסובבים אותנו מבלים כעת בצפיה בחוות צבים (טרו סטורי) במקום שבו ניתן היה לדמיין מגרש כדורגל בשכונת מצוקה ישראלית בשנת 1950, לרבות ציורי הקיר של תמנונים מתקלפים, ולמרות ההגיון שבדבר- אין פה ציורי צבים על הקירות, כיף!

אז מה עוד סיפרתי לכם בפוסט שאבד, זכר פוסט צדיק לברכה?

סיפרתי לכם על מסע העלו(נ)קות המפרך בו צעדנו לעבר מערה מלאת קקה של עטלפים (מאיה הייתה ליידי אמיתית וקראה לזה לשלשת, אני יותר שכונה פה, זה פשוט מלא קקה עטלפים, וזה מקסים כמו שזה נשמע). באופן כללי ג'אגאת, מדריך העל מהחלל שלנו (שלגמרי מדבר בסרילנקית כמו הטבח השוודי מהחבובות), מאמין שצריך להצעיד אותנו בסרי לנקה וכמה שיותר. לרוב זה כולל עשרות אלפי מדרגות כשבחוץ 200 מעלות, אבל יש להודות- הנוף תמיד שווה את זה והדרך משעשעת ביותר.
גולת הכותרת בטיול האחרון שסידר לנו הג'אגאת היה טיול רגלי ביער גשם מהמם, מלא נחשים (ארסיים כמובן, שעמדנו צופים בהם כאילו זו אטרקציה, כשאני באמת רק רציתי למות). באופן אגבי הועברה השמועה שעסקינן בטיול שוחר ליצ'ס, כלומר היוש עלוקות.

אובכן, בעיה קטנה. מה שג'אגאת שכח להגיד טרם הטיול היה שרצוי שנתלבש בהתאם, שכן אני לדוגמא הייתי לבושה כמיטב אופנת נייקי בטייטס שבע שמיניות וגרבי קרסוליות, כר פורה לקפיצת עלוקות חמודות על הרגל. ככה אגב הייתה לבושה יהלי וגיל בכלל הפליא בברמודה וסנדלים, דבר שגרם לעלוקות ממש שמחה גדולה. אגב, יהלי בכלל לא הייתה בהיסטריה, בכלל לא. פחחחחחחחח.

אגב, באותו טיול נפרדתי לשלום מברך ימין, כמה אהבתי אותה וכמה הייתה מועילה כשלא התאבדה לעצמה מרוב מדרגות (בין השורות מסתתר רמז לקוראת דין- אשה, רחמי עליי!).

בשובנו אל האוטובוס, בברכת שהחיינו כמובן, הבחנו סופית בתופעה הסרילנקית העיקבית, לפיה לסרילנקי הממוצע יש שני מצבי צבירה: הולך לאנשהו באמצע שומקום לעבר כלום, או עומד באמצע שומקום עם שקית. אין הרבה חלופות באמצע. אגב, כל הטוב הזה בתלבושת מסורתית בה גברים בגירים מסתובבים בכל עבר עם סדין התלוי עליהם כחצאית קשורה כשמתחת הכל סבבה מאוורר (ידעתי שתשמחו על המידע) פלאס חולצה משובצת מכופתרת, מה שגורם לבילבול משהו, כאילו- אולי תחליט- לבוש כמו אדם מבוגר או כמו בן 3 לא גמול מטיטולים?
הנשים לעומתם לבושות בדרך קבע פה בלבוש המסורתי: חולצת בטן, חצאית, ואיזה שמייט תלוי על הכתפיים באלכסון, הכל בבדים שאינם לייקרה או 100% כותנה, דבר שנראה מאאאאאאד נוח וקליל, נוט.

והעניין הזה שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו:
הטוקטוק, קוים לדמותו.

אובכן, עסקינן בטוסטוס פיאג'ו 50 סמ"ק שנת ייצור 82', עם כידון של טוסטוס, רעש של טוסטוס, אפס כוח סוס כמו של טוסטוס, אבל על כל הטוב הזה הלבישו בית קטן של סובארית כזו אבל בקטנצ'יק, שמו מושב אחורי של 6.5 ס"מ בהם נוסעים 4 נוסעים, לא פחות. טרו סטורי.
לכל הדבר המופרע הזה יש כמובן משטח פרווה סינטטית משנת 76' על הדאשבורד, וכמובן- נהג פסיכופאט זה מאסט בדרישות המקצוע.
מדובר על משהו שהייתי אישית קרובה להידרס ממנו אולי 20 פעם כאן. לא משנה איפה תעמוד, תמיד יעבור אותך בדהרה טוקטוק, ויש גם טוקטוקים ייעודיים- טוקטוק מאפיה, טוקטוק גלידה, טוקטוק דלק וכיו"ב.

את הטוקטוקיה הזו אגב ראינו כל יום עשרות פעמים עם פוטנציאל ממשי להימרח תחת גלגלי האוטובוס שלנו. בכל רגע נתון עוקפים אותנו או שאנחנו עוקפים מיליוני טוקטוקים כאלו, ותמיד כשנראה שאנחנו על נתיב שמספיק בקושי רב לרבע אוטובוס, מגיעים לסיבוב חד בעליה ופוגשים במקרה הטוב טוקטוק דוהר בכיון הנגדי, ובמקרה הפחות טוב- עוד אוטובוס מולנו שחולק איתנו את אותו רבע נתיב ב- 60 קמ"ש מולנו בסיבוב.

כמות הפעמים שכולנו לא נשמנו מרוב הלם פה על נפלאות הנהיגה הסרילנקית אינסופית.

ואחרי כל ההליכה הזו (שאגב, ביקום מתוקן היינו יוצאות ממנה שדופות, אבל לא, אנחנו איכשהו עוד העלנו פה, ססססאמק), הובטח לנו הריזורט. הריזורט. כן, כן, ריזורט מהאגדות, המקום בו נפרוק מזוודות ליותר מיום.
וכן, הוא הגיע הריזורט, והוא היה שווה לאללות לגמרי.

שלושה ימים בהם עברנו מהבריכה לים, מהים לבריכה, מהבריכה לחדר אוכל, מחדר האוכל לישיבה בחדר המדרגות לדון דיון ער איפה נאכל את הארוחה הבאה, לקונסיליום של איך נשליך את ילדינו לשמור על עצמם בעוד אנחנו תרים אחר מסעדה טובה (קדמן, סגור אוזניים), יושבים על הקפה הקבוע אצל ז'ינו'ס- צחי האהוב הזה שמכין קפה עם החיוך הזה שלו ותמיד עם הצחוק החמוד, מהג'קוזי לרביצה, מהרביצה לגלישה בים (הקוראת שרון, אהבתי איך עלה בדעתך שאני גלשתי ולא שרצתי בג'קוזי).
באופן כללי הריזורט הזה היה באמת הדבר.

והילדים, אלו שמדורגים אצלנו במונחים "לארג'"- התטניקים שהם יונתן, אורי ורוני, ליאור, ויפתח (שאני נדרשת לציין פה שהוא חתיך ומהמם), ה"מדיום" שהם יהלי וילד אהוד, וה"סמול" שאלו גמדות המחמד שלנו, הכוכבות הבאמת אמיתיות פה- מאיושה, נעממי ונועמיקה. הילדים המתוקים האלו שממוקמים מאחור באוטובוס ושרים כבר 12 יום נון סטופ שירי פח שאין דברים כאלו, אבל זה מהמם שאין דברים כאלו, כי גם הגמדות בוחרות שירים מהתקליטיה של שמוליק או היוטיוביה של צחי, גם הלארג' מכתיבים מה לשמוע (דונט אסק, חרפה מוזיקלית), וכשאני חושבת על זה- רק ילדי המדיום מקבלים בהכנעה פה כל שיר ומזמזמים בסבבה הכל, ככה בכיף שלהם, כי הם כאלו מעולים.

ואנחנו בדרך כבר לקולומבו שתיקח אותנו הביתה לסינגפוריה, וקצת מבאס לי שמחר בבוקר לא תהיה נקישה קטנה בדלת עם הקול המתוק ביקום של מאיושה "ליתי, בוקקקקקקר טופ", לא תהיה ארוחת בוקר בה נקטר על הקפה ועל מי לכל הרוחות אוכל עוף בקארי בשמונה בבוקר, לא תהיה עוד ארוחת ערב עם בופה ענק בה לפחות מחצית מהילדים יקטרו ש'אין מה לאכוווווווול', ולא ארוחת צהריים מלאה קולות ילדים מצחקקים.
ולא יהיה צחי החמוד הזה פה מסביב עם זושה, וגיל איש הברזל של מאיה, ושמוליק לא יהיה הסוס השחור פה והמסביר הלאומי של ענף הספנות עם גלית הנינוחה ביותר שהמציאו.

ותהיה סינגפור שלי. רק עוד קצת.

אז קחו לכם את השיר (שיגרום לבנות ציוני להתגלגל מצחוק בשל בדיחה פנימית) שקודח לנו בראש כבר 12 יום מהספסלים האחוריים באוטובוס, והאמת היא שהוא האשם העיקרי שהפוסט מהלילה התאבד, אבל יאללה, שינסה לדפוק לי שוב את הפוסט, אני אראה לו מה זה, רק מסייגת שהעינביות שלי? מושלמות.

"לכל אחת ישנה אחת שלא נותנת לה מנוח
לכל אחת ישנה אחת שמוציאה לה את הכוח
בוא נאמר שלשלי קוראים עינב
בוא נאמר ששערה גוון זהב
בוא נאמר שזו לא הוצאת דיבה
אם אגיד שהיא אפילו די כלבה 

עינב עינב לכי תחזרי אל המושב עכשיו
אני לא מקנאה כן זה לא המצב
העיר הזאת קטנה מדי לשתינו
עינב עינב לכי תחזרי אל המושב עכשיו
אני לא מקנאה כן זה לא המצב
העיר הזאת קטנה מדי לשתינו 

בוא נאמר שעינב היא כישרונית וגם יפה
בוא נאמר שהזונה גם בחורף שזו
היא כמו מכה בזרת מרגל הכיסא
כמו חצץ בסוליה שאף פעם לא יוצא
צריך לזרוק לים
את ה"עינביות" שבעולם
ואז בטוח ישתפר מצב הרוח של כולם"

("עינב" \ ג'יין בורדו, דורון טלמון) 

מודעות פרסומת

13 תגובות בנושא “#78 על פוסטים אבודים, מסע עלו(נ)קות, בדיחות טוקטוק, או נפלאות הריזורט

  1. בשמאללה (צריך ניקוד כדי להגיע לאקצנט העיראקי) ילדה מופלאה. חמסה שום בצל עליך ןעל כל אוהביך. אבל מה שהכי מגניב שהפוסט הנעלם קרה לך . עכשיו אני יודעת שאני לא חייזר מפלנטה ישנה ושרק לי זה קורה.
    ןעכשיו לענין סרילנקה . זה לעשות סוויץ ולהיכנס לתרבויות השונות והכל כך מוזרות וזה מה שיפה בטיול כזה. ובכלל לגרוף ילדים לזה אז יישר כח.
    שאלה אחרונה ענין השרותים שגם אותם צלחת. אז קדימה למסע הבא

    אהבתי

  2. עיליתקה, אם לא תשלחי לי קצת קצת תמונות שיאמתו את כל הדברים המשוגעים שעברת בטיול הזה אני פשוט לא אאמין!!!!
    את מצחיקה בטרוף ואני לא מפסיקה לדמיין אותך בכל המצבים שאת מתארת!!!
    חזרה הבייתה רגועה וטובה ובריאות לברך.
    ♥♥♥♥

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s