סרי-לנקה, רכבת לאלה העיירה היפיפיה. תמונת מצב עדכנית משקפת חלוקה צודקת סך הכל:

כל מי שעברה צירי לידה ויורשותיה יושבות כעת במחלקה ראשונה ברכבת הכי פח שבחיים ראיתם, אבל בחיים.
במחלקה שלישית ממוקמים הבחורים. קשה להסביר כמה רע מצבם כרגע, אנחנו אוספות את כל כוחותינו לשרוד את קיטוריהם העתידיים (המוצדקים!) על השעתיים וחצי שזימנה להם סרי לנקה.
אבל רגע, רגע, רגע, לפני שאתם מרחמים עליהם, לידי, רק שתדעו, יושב סרי לנקי משופם ורעב למדי, ששילם ממיטב כספו לשבת במחלקה ראשונה, כשעל ברכיו פרוס נייר עיתון ובתוכו ארוחה שלמה של אורז עם כורכום וכל מיני חייעס, ושאת כל הטוב הזה הוא אוכל בידיו בהנאה עצומה, בעוד אנחנו רוצות נפשנו למות מהמחזה.

אובכן, בואו נשים את הקלפים על השולחן-
סרי לנקה והיגיינה זה לא שוס גדול.
רגע, אדייק- סרי לנקה שפגשנו בארבעת הימים האלו מלאה קסם ונופים מופלאים, אבל שהאלה תשמור אותנו, תנאים סניטריים למות, כלבים מיואשים בכל עבר בפוזה קבועה של "חאלאס, תעזבו אותנו, באמאשכם", מקוששי כספים מכל עבר, ביגוד בצבעי יסוד עזים ובטקסטיל שלא שמע על 100% כותנה (מאיה ואני סובלות פה מהפרעה קשה מכל הטוב הצבעוני הזה), הכל כאן תקוע עמוק בשנות החמישים במעברת תל-מונד- הכבישים פח, הנהיגה פה זה סרט אימה מתמשך, שירותים בדרכים (ולא רק) הם בול פגיעה ג'אייף שאין דברים כאלו, ועכשיו, אגב, טרי מהרגע, סיימנו חיפוש אחר סופרמרקט לרכוש לילדים עוד אשפה תזונתית לדרך, והגענו בטעות לשוק בעעעעעעעעעע, בו תהינו האם מוחבאות באיזור גופות, ולא, אתם לא חייבים לאושש לנו את העובדה הזו אם אתם יודעים שכן, תווווווודה.

בימים האחרונים עשינו כל כך הרבה ספורט אתגרי ולא אתגרי, שהקוראת דין מתבקש לחוש עבורנו חמלה רבה. דין כפרות, גילינו עוד מישהו שלא יודע לספור כמוך- ג'אגאת, מדריך העל שלנו שהבטיח לנו ברגע משבר "רק 20 מדרגות קטנות, זה כלום", ובפועל היו שם 72 למטה ואותן 72 למעלה, והן לאאאאא היו קטנות, אם נדייק.

בזמן הזה הספקנו לעשות ראפטינג מטורף (ביוש משקפי שמש אהובות ואבודות שלי, אני בוכה על לכתכן, הייתן טובות אליי!), הייקינג לא נגמר (סססאמק, סורי), טיפול פסיכולוגי בדרך לכל יורשינו זבי החוטם המהממים שבמשך ההליכה סיפרו לי על כל ילדותם (וכן, אני גובה על זה תשלום, ואת יודעת מי את שצריכה למכור כיליה עכשיו), הספקנו לשמוע את כל שירי ההוויי של הישוב תובל שממקום לפי השיר באיזה חור כלשהו, סקרנו את כל מורי בית ספר בדרך, שמענו איך כשהמורה להיסטוריה הקרין סרט על היטלר הוא שאל את כל הנימולים אם זה חלילה לא יפגע בנפשם (פגע בנפשי, זה נחשב?), ובעצם ביומיים האלו היה סוג של עניין עיקבי שחזר על עצמו בכל פורמט אפשרי- מדרגות. מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות. מלאאאאאאא מדרגות. אינסוף מדרגות. מדרגות מדרגות מדרגות. הסרי לנקים, אם תהיתם, הם אוהבים מדרגות.
אנחנו פחות התחברנו לקונספט.

והמלונות בינתיים, הם כבר פרק נפרד באי הזה.
מכיון שאנחנו 4 משפחות על טפן, התפצלנו בחלק מהימים בין המלונות. באחד הפיצולים מצאנו את עצמנו פורקים מזוודות במלון הכי, אבל הכי פח שראיתי ביקום, יש אורחנים בחאן-טיזי-נאבי בנגב הצפוני במאהל בדואי עם תנאים יותר שפויים.
אבל לא קיטרנו לרגע, התיישבנו בשקט במרפסת לעכל את השכונה התחת שמוקמנו בה, כשפתאום יונתן קלט קופיף קטן בפחון הצמוד. הו, כמה צחקנו מהקופיף החמוד, שמיד התרשם מהשמחה והביא את כל החבר'ה איתו, וכך, לתדהמתנו, הספקנו להיכנס לחדר ולסגור את החלון ולצפות במרפסת החדר מתמלאת קופיפים קופיפים שפחות מתחברים לריהוט הגינה שלנו, והופכים אותו בהנאה צרופה, כשחלקם נצמדים לחלון הזכוכית ושולפים אברים מוצנעים מולנו, ככה בכיף שלהם. כיף!

בערב החלטנו להיפגש כולם להדלקת הנרות המסורתית במלון של האחרים. אובכן, מדובר במלון פאר סרי לנקי, בריכה מהממת, קומה של פאב מסעדה עם נוף לאגם, מקלחות רותחות כיפיות, למות! למות! עאלק לא קינאנו בכלל, פחחחחחחח.

חכו, שלא תחשבו שלא התקזזנו הלילה, כשאנחנו התמקמנו במלון למות, למרות שג'אגאת שהבין שיש כאן איזו אישיו של פיינשמקריות לא צפויה, כבר פעל להנמיך אצלנו ציפיות, והבטיח מלון "נוט גוד, סורי" להלילה, לכווווולם.

אגב, המלון למות שלנו? מוקם בעיירה מהממת, נוארה אליה. עיירת קיט יפיפיה קולוניאלית, בה קרה דבר מדהים שלא קרה לי כמעט שנה. היה לי קר. קר ברמת שיקשוק. לא בטוח שכולם יכולים להבין איך זה לחיות במקום בו אין בו עונות שנה, אלא קיץ. רק קיץ בסינגפוריה. אין קר, אין קריר, אין נעים, יש קיץ. 365 ימים בשנה, קיץ. הפעם האחרונה שהיה לי חורף וקריר הייתה באפריל דאשתקד, כמעט שנה. קר זה כיף.
וכך נכנסנו אתמול למלון המקסים הזה, היה קריר, רצינו להדליק מיזוג לחמם, עד כדי כך. הפכנו את החדר לחפש את השלט של המזגן, מצאנו הכל חוץ משלט של מזגן, ואז ניסינו להתחכם ופשוט לחפש את המזגן. המממ, גם אותו לא מצאנו.

נבוכה משהו התקשרתי לקבלה, מתנצלת על השאלה המביכה, ושואלת היכן המיזוג בחדר. 5 דקות פינג פונג עם ההוא הסרי לנקי בקבלה, ושנינו נשברים מהאנגלית הרצוצה שהוא אינו מצליח לחבר למשפט קוהרנטי רציף, והוא שולח אליי שני נציגים שירות, פשרה סבירה לגמרי, אלא שכשאני פותחת להם את הדלת עומדים מולי שני גברים נחמדים, אחד אוחז מטקה חשמלית להרוג יתושים, והשני מחזיק מיכל ספריי לרסס את המתים. תודה לאלה- אני לא הוזה, וגלית עומדת לידי ובוכה איתי מצחוק על המחזה.
ושוב- מנסה לברר האם יש אייר קונדישנינג בחדר. "מוסקיטוס, מאם? הב מוסקיטוס?", לא חמודים, מיזוג, יש מיזוג? "נוווו, מוסקטיוס?", וכך אני מנהלת שיחה עקרה עם גבר מבוגר עם מטקה והחבר שלו עם תרסיס, עד שבסוף הם נשברים ומבינים שהבעיה היא לא המוסקיטוס שאין, אלא המיזוג שאין, ולא, גם לא יהיה. אז קיבלנו מפזר חום, שזה נחמד, אבל אם היה מוסקיטוס היה יותר טוב.

ארוחת הערב הייתה מושלמת- גם כי באמת, נשבר לנו התחת מכל ארוחות הערב האסייאתיות האלו עם הצ'יקן קארי מכל עבר, וכך כבר נואשנו והזמנו לעצמנו ארוחת ערב ישראלית טוטאל מוש, נר חמישי הודלק, ויש לי שני עוקבים חדשים באינסטוש- 2 זבי חוטם מהמוצלחים שיש (יפתחוש וליאורי, זה אתם, כפרות שלי).
אגב, את הבוקר פתחתי בהצעת חברות פייסבוקית של ג'אגאת שהרביץ לי פיגוע פייסבוק אחרי שחרש לי את כל תמונות הפרופיל והפיד מאז שנת 2012 (במילים אחרות- זה שבפיד שלכם אני יותר רזה, זה לא כי רזיתי, ססאמק).

ויש כאן משהו משמעותי שאנחנו מתים ממנו.
הילדים. זבי חוטם או לא, אבל הילדים של כולנו הם פרס מפעל חיים.
חברות טובה, לא מתנצחת, מכילה, ילדים וילדות מדהימים, שרים שעות באוטובוס, מניחים ראש אחד על השני, אוכלים אשפה תזונתית ביחד, כשאחד נעצב או עייף כולם מסביבו. מסללולים שלמים הם תומכים אחד בשניה, הקטנות לא מקטרות לשניה ותמיד ביחד, ואנחנו פנויים להומור שחור וטוב, כשברקע המוזיקה ששמוליק דאג לנו. אליפות.

קבלו דוגמית, כי זה אחד המהממים:

"תוסיף לנדוד במשעולים, רחוק מחסד-נעוריך, 
אבל קרוב מהם לנהות אל השנים הראשונות – 
אל גבעתך, אל היפה, אשריך, איש, אם אחריך 
עוד תישאר גבעה כזאת שטופת פרחים וזיכרונות"
(נתן יונתן \ "גבעה קטנה")