22:00 זמן סרי לנקה, בראש כבר חצות וחצי זמן סינגפור, מכל עבר מוטלות גופותינו הדוויות מיום ארוך ארוך ארווווווך שהתחיל בסינגפור חשוכה לחלוטין לפנות זריחה, וכמו שהבנתם- הסתיים בחדר מלון סרי לנקי, הרבה שעות אחר כך.

ספירת מלאי סרי-לנקית, להלן- סטטיסטיקה למיטיבי לכת:

4 משפחות, 18 איש סך הכל, 8 מבוגרים, 10 זבי חוטם.
2 משפחות (ז'ינו ורינת) שייכים לז'אנר הותיקים (שבואו נודה על האמת- זה הרוב באי, לעומתנו), שועלי טיולים אסייאתיים, והשיט פה הוא שהם עוזבים בחזרה לישראל בקיץ. טרגדיה.
2 המשפחות האחרות- אנחנו והיוסקוביצ'ים, שייכים לבציר הסינגפורי האחרון של הקיץ.

מה שאני באמת מקווה שלא תפספסו זה את הפינג פונג פוסטים של מאייתי ושלי, שותפתי לטיול וכוכבת אחד הפוסטים האחרונים בו התעופפה לה קנאה הסופרים שלי לעברה. מאיה התחילה את הבוקר בפרולוג מופלא כדרכה, פשוט, בהיר, משעשע ומדויק, והנה, כמו ששתינו החלטנו בצהלות- הפעם תורי. מחר תורה, ובעצם מצידי שכל יום יהיה תורה, אבל זה יהיה הרבה יותר מעניין ככה, תודו.

אם כך-
אחד הדברים הראשונים שניתן להבחין בקבוצה שלנו נתפס באוזן בלתי מזוינת, פארדון מיי פרנץ'. אובכן- יש לנו ילדים רועשים, ושכה יהיה לנו טוב- יש להם הרבה אנרגיה וגוד ווייבס.

שדה התעופה צ'אנגי הידוע ברוב התרבותיות שבו, איך נגיד בעדינות, לא היה ערוך להמון הסוער שפשט על סניף הקפה של קוסטה על הבוקר. כשהתפננו אחר כבוד לעבר טיסתנו נשמע היה קול דממה דקה שהותרנו מאחורינו, דממה אשר הופרה בחינניות עת עלינו אחר כבוד לטיסת סרי לנקה איירליינס, שם פגשנו דיילות לבושות מדי טורקיז עם דוגמת נוצות טווס, חולצות בטן (!) ומנשא מוזר פלאס כפכפים (טרו סטורי), ונזירים שמסתובבים עם בוחן מציאות לקוי במיוחד- אחד השתבח בנוצות אוזניים עצומות- מן משהו שטרם ראיתי בעיניי, ויתר חבריו הסתובבו במטוס עם חלקיקי בגד שהונח עליהם כמו טוגה.

מטוס חדיש, המראה בול בזמן, ותוך 2 דקות קלטתי שאחד הסרטים שניתן לבחור הוא "מי ביפור יו" המופלא, אותו סרט על בסיס הספר שכשקראתי אותו, גרם לי למרר בבכי תמרורים בתקופת אבל הרילו שלי, בימים שלין הייתה רואה אותי בוכה בערך כל שעה עגולה ולא תהתה למה גם באותה פעם ייללתי עצמי לדעת.
שעה וחצי ישבתי בכסא בשורה 26 מנותקת מכל הרעש מסביב, ממררת בבכי על וויל טריינור היפיפה ועל לואיזה קלארק, משתמשת במפיות האוכל כדי למחות את בושתי בטיסה כשאני מייללת כשוויל ולו נפרדים. המחזה בו מצאתי את עצמי יושבת בוכה את נשמתי מסרט באמצע טיסה בה התחלפו לידי בערך 7 ילדים היה משעשע מספיק כדי שאקום מכיסאי לעבר הכיסא של מאיה להתבדח על עצמי, אלא שכשהגעתי למאיה, חשכו עיניי.
האישה מייללת. אותו נוהל- טישו ביד, עיניים מלאות דמעות, שיברון לב אול אובר. ידעתי! היא גם רואה "מי ביפור יו"! טינג!

אחרי שהמרנו את ביזיון הייללות בסרט קאלט משעשע אחר, נחתנו בסרי לנקוש החמה והמהבילה (וורסיה מוכרת לוורסיה הסינגפורית, לא מתנו), והופ, עלינו לאוטובוס שילווה אותנו 12 יום, שהתברר כחוויה כירופרקטית מרשימה והבטחה לשיגשוג ענף המסאג' הסינגפורי לכשנשוב.
גילינו שבסרי לנקה הנהיגה אומנם בוורסיה הסינגפורית ההפוכה, אבל זה רק כשממש בא לנהג, שכן חלק ניכר מהדרך בילינו במרכז הכביש, בצד ימין, בצד שמאל, בשולים, על כלבים טועים ועל מן מכוניות פיצי שפושות בדרכים פה מכל עבר.

אחרי שעתיים של נסיעה הגענו לארוחת צהריים במסעדה על אגם יפיפה, שאמורה היייתה להיות מבטיחה משהו. בפועל- מסעדה סטייל דיר-אל-אסאד בואכה ראמה, שם גילינו בין השאר שבננות זה טעים, אבל פחות טעימה הוורסייה הבננית הפיצית של בננות בטעם מלט טרום עירבוב- חוויה קשה, או שום דבר שקוקה קולה וגלידת וניל לא יעלימו.
מהשירותים פה נואשנו. התרגלנו מהר מדי לשירותים המבהיקים בסינגפור שמנקים את עצמם עצמונית ומנצנצים באור יקרות מכל עבר בכל רגע נתון. פה מדובר במפגע תברואתי אחד גדול ומתמשך, ומכיוון שכאמור אנחנו משופעים בחובבי שלפוחיות פיציות, אנחנו גם מבליםלא מעט באזורים האלו, באסוש.

בהמשך, באמת שקשה לתאר, אבל תוכנן לנו טיול קצר על ריקשה עם שוורים חמודים ושיט על קטאמאראן, אלא שמדובר על חוויות שבאמת, באמת, איך נסביר? לא הפסקנו לצחוק, בקולי קולות עד השמיים.
אובכן- הריקשות האלו היו מכה אנושה לחוליות הגב שעוד קירטעו אצלנו. מסלול הזוי שהוביל אותנו בינות נהר בו התקלחו-שיכשכו-כיבסו עשרות סרי לנקים שצעקו לנו "היי" מתרגש בכל עבר (אנחנו, אגב חושדים שהבדיחה על חשבוננו).
הקטאמארן? בהנחה שראיתם פעם קטאמאראן, תופתעו לשמוע שאין קשר בין הדבר המנצנץ שמופיע אצלכם בראש לבין מה שקיבלנו בפועל.

אה, מדובר בעצם על שולחנות קק"ל שהולחמו על גונדולות, בחיי.
שטנו עליהם כמו פליטים סוריים, משועשעים באופן תהומים מהמחזה המופרך, עד שנחתנו בחוף עאלק מבטחים באיזו חושה של מקומיות שלימדו אותנו על הכנת אורז וכל מיני ביי פרודקטס של אגוזי קוקוס, ואם נתעלם מהעובדה שגרנו בחושה הזו עם להקת נמלי אש אימתנית, אזי באמת שהיה מקסים שאין לתאר.

כל אותה העת, בכל רגע נתון ניתן היה לשמוע את שירת "אל המעיין" ו"מתוק כשמר לי", צחוקים של ילדים עד לב שמיים. כל התבוננות מהצד העלתה שבכל רגע נתון מצוי הורה ממשפחה א' עם זב חוטם של משפחה ב', לא ברור מי יורש של מי, לא ברור מי אח של מי, הכל ערבוב של ילדים דבש עם הורים בפינצטה.

הגענו מרוחים למלון פה, כשלפנינו הטקס שעליו החלטנו מראש שהמתין לנו לארוחת הערב- כל משפחה עם החנוכיה שלה, הדלקת נרות קבוצתית בחדר אוכל מתוק שקושט במגני דוד בצד סנטה קלאוס, וברקע, בי נשבעתי, להקת מריאצ'י בלתי נסבלת שעוברת משולחן לשולחן ומטרטרת במוח לכולם בשביל טיפ.
אגב, מאיה הבינה היטב כששאלתי ברמיזה קלה מה העונש על רצח בסרי לנקה, אבל בסוף החלטנו להשאיר את המריאצ'ים בחיים.

הצלחנו להשתיק את המריאצ'ים אחרי מו"מ שלם בו כולם מסביבנו התרגשו ככל הנראה מהיומולדת לכבודה הניחו שאנחנו כולנו עם נרות.

שקט שהושג הביא לרגע מופלא ומרגש-
צחי מברך את הברכות וכולנו איתו, מדליקים חנוכיות ושרים שירי חג למול חדר האוכל שלא הבין מה קרה פה.

אני לא אדם מאמין, באמת, אבל לרגע, בסרי לנקה של כריסמס ונר שני של חנוכה, באותו רגע האמנתי שיש דברים שלא ידעתי שיכולים להיות כל כך רגילים וכל כך משמעותיים בעת ובעונה אחת.
זה היה רגע כזה.

מחר- תור מאיה. סטיי טיונד, ותלמדו: "סטוטי" זה הסוואדיקא של הסרי לנקים.
וקחו לכם את דוראן דוראן כפרות עליהם, בקליפ הסרי-לנקי פלאס תפילות וזה, בכולזות חג שמחוש: