פתאום הבנתי שבתוך 5 חודשים פתאום קורות גם נקודות אמצע וסוף במקום רק התחלות.

לפני שבועיים זומנו הורי שכבת ה' אחר כבוד לבית הספר של יהלי, לטקס לכבוד החגים.

אתם זוכרים שכבר כתבתי שיש מן קטע כזה שפתאום אתה קולט שבעצם אנחנו לא באמת מרכז העולם, שלא באמת כל אחד מתמוטט מהעובדה שאנחנו מישראל, ולא באמת כולם מבינים מה הקטע של העניין הזה שאנחנו יהודים (חכו שנספר להם מה זה נימול, פחחחחח), אפילו נהג מונית אוונג'ליסטי ניסה כבר להסביר לי ש"עוד לא מאוחר לסאלוויישן, מאם", וכדי שיהיה בטוח שהבנתי את המסר האלגנטי שלו, שם לי שיר גוספל מופרע ברקע. כן, כן.

אז בטקס לכבוד החגים היינו בטוחים שנצפה במופע חגיגת חנוכריסמס, רק שפה קצת פחות היה דחוף להם העניין הזה עם המכבים, מסתבר, ותשמעו, זו לא כזו טרגדיה, כי מסתבר שיש עוד שניים שלושה חגים חשובים לא פחות מנס פך השמן שמטגן סופגניות.

הגענו חגיגיים לטקס עם שותפינו לדרך, אלו שביחד אנחנו מהווים מחצית מוחצת מכיתת האם של יהלי- שרון וסמי, ההורים של עומר. התיישבנו מרוגשים לצפות בגורינו עומדים נרגשים על הבמה באודיטוריום, שאין דרך אלא להסביר אותו מלבד נניח היכל נוקיה המחודש, אולם הספורט וההתכנסויות בבית הספר, לא, זה פשוט אין לתאר.

השכבה פוצלה לשניים, כדי שכל קבוצה תקבל את זמנה על הבמה וכך מצד שמאל של הבמה עמד לו עומר שיותר גבוה מכולם, חתיך עם עניבה וחולצה מכופרת, וקטנתי עמדה לה מולי, במרכז הבמה, בשמלה וסניקרס עם הקוקו המפורסם (כי היא כבר לא מרשה צמות, גרררררר).

אקדים ואספר שזה לא שלא ריחרחנו באיזו ארוחת ערב ביתית מה יהיה בטקס, ויהלי אף ענתה לנו ברצינות תהומית שהיא שרה בסינית וצרפתית, אנחנו הינהנו "יה רייט" והמשכנו את ארוחת הערב כנראה. שיחה דומה התנהלה בבית של עומר, כפי שנודע לנו בדיעבד.

וכך אני צופה בקטנתי עומדת מולי בבטחון מלא עם סינים, הודים, שוודים, צרפתים, בטוחה בעצמה, עומדת איתנה בלי שום עניין, ואשכרה שרה לנו מול העיניים שירי חג סיניים, "פטיט פאפא נואל" בצרפתית, שירי דיפאוואלי הודים ושיר עם גרמני. לא, באמת, גיל ואני צפינו בעניין הזה בהלם מוחלט, לא מבינים איך זה קרה, ואני מתבוננת לי בכל קטעי הקישור בהם עולים בני השכבה שלה להנחות את הטקס ולהזמין ילדים לשירים, ומתפעלת מהאנגלית הרהוטה של הילדים האלו וחושבת לעצמי בלב מתי יבוא היום שקטנתי תהיה אחד מהם, תעמוד עם מיקרופון במרכז הבמה ותדבר אנגלית מתנגנת כזו עם ררררררר ומבטא.

ואז הסתיים החלק הראשון והתחלפו הכיתות בסדר מופתי- אלו שישבו בתחתית הבמה והנחו עלו למעלה, ואלו שהיו על הבמה ירדו למטה והפכו למנחים הפוטנציאלים.

שרון, סמי וגיל ואני עוד התבוננו בפליאה על הארגון המופתי, הסתכלנו איזה יופי שיהלי ועומר התיישבו יחד אחד ליד השני, והופ, בלי הכנה מוקדמת שני אלו קמים לנו מול העיניים, לוקחים מיקרופונים, ועולים שניהם בבטחון לבמה להנחות את החלק השני.

לא, באמת, אי אפשר היה להסביר את ארבעתנו.
המומים חילקנו הוראות: סמי הורה לשרון לצלם וידאו, הוא על הסטילס, גיל נצטווה לגבות מצידו את הסטילס ואני במקרה צילמתי כבר וידאו, אז בדופק 200 צילמתי את קטנתי עומדת ומברכת את ההורים שהגיעו לקראת המופע, ולא מאמינה שהיא שכחה לציין שהיא עולה. וועדת חקירה קצרה אצל שרון וסמי העלתה מימצא דומה, וגם הם לא הבינו מאיפה זה הגיע.

וכך התבשמנו לנו מאושר לראות את הבטחון שלהם, את האנגלית, את המבטא, עפים על עצמנו בטירופים ומשמיצים את יהלי ועומר שלא דאגו לעדכן אותנו, ואז, אחרי עוד שירי עם קווקזים (לא באמת, אבל היו שם מיליון שירי כריסמס, והיי, אף שיר חנוכה), בעודנו ממשיכים לטנף על שני אלו- שידור חוזר, הם שוב קמים מולנו ומברכים את השכבה על המופע המאמם, ושוב חלוקת פקודות היסטרית תחת אש כאילו אנחנו יחידת דובר צה"ל, ושוב מצלמים מאושרים ונרגשים, ושוב מקללים את היורשים שסידרו לנו טיול קצר במחלקה הקרדיולוגית.

יוצאים נרגשים בסוף המופע לתמונות, ורק אז קולטים- יו, הם סיימו את הסימסטר הראשון שלהם.
הם כבר עשו את המיילסטון הראשון פה.
המורה המופלא שלהם עוד מגניב לנו מידע ש"דיי דיד רילי וול" במבחנים לעלות רמה בנון-ספיקרס, ואנחנו מתים שם מהתרגשות.
וכן, שניהם עלו רמה, שזה הישג נפלא לשניים שלומדים מאפס הכל הכל הכל ולפני חמישה חודשים הלכו עם פתקים של "היכן השירותים".

ויונתן פה סיים את המחצית הראשונה של כתה ט', עם הישגים משלו, עם למידה לא פשוטה במיינסטרים, כאילו נולד דובר אנגלית, מצא פה חברים מופלאים, מצא את דרכו ופתאום הוא כבר באמת בדרך לכתה י', שזו הזיה.

אז מיילסטון ראשון עבר לו פה, והשבוע גם אני עצמי פגשתי אותו.

כן, גם אני הרגשתי פה איך מרגיש מיילסטון עוצמתי, עם תיק משפטי ענק שניהלנו במשרד, מלחמה משפטית ראויה שהסתיימה לפני שנה בנצחון מרגש בבית משפט השלום, בתיק שאיך נגיד בזהירות- הכל היה נגדנו, הכל.

אולי חודשיים לפני שעזבתי את ישראל הוגש ערעור על הניצחון הזה, וידענו שזו מלחמה שלא נפסיד בה.

אני יכולה להגיד ש- 13 שנים עם אירית לימדו אותי מה זה לא להכיר אופציה של לא לנצח, לא לעשות הכל, לא למצות, אין חיה כזו שתיק אצלנו במשרד לא היה פרויקט, שלא הפכנו כל אבן. גם פה, אין מילימטר שלא מיצינו ולא השקענו עד הדקה האחרונה, הכל במקצועיות ובאהבה גדולה למה שאנחנו עושות כל כך טוב ביחד.

ואז עזבתי לסינגפור הזו שלי.

והשבוע היה דיון בבית המשפט המחוזי בערעור, ואירית ידעה מה התיק הזה בשבילי ודאגה עד הרגע האחרון להשאיר אותי בתמונה.

ואז הגיע פרוטוקול הדיון אליי למייל, ולא היה שם כבר את השם שלי.
לא אני עמדתי עם הגלימה במחוזי ולא אני הגנתי בחירוף נפש על האותיות שיצאו מהמקלדת שלי, ולא אני הייתי נוכחת שם כשכל טענה שלנו אומצה על ידי ההרכב ככתבה וכלשונה.

תשמעו, זה היה קשה. רגשית.

אין מה לעשות עם זה, ידעתי שבבית משפט עמדה שם עדי הנפלאה שהחליפה אותי ועושה חיל, ידעתי שהיה שם חברי הבאמת ראוי שטען מכל הלב במקצועיות, אבל זה היה קשה.
קשה לראות את המילים שלך ואת הטיעונים שלך באויר, מושמעים ומקבלים תהודה באולם בית המשפט האהוב עליי כל כך, קשה לראות איך הנצחון הכל כך משמעותי הזה קורה כשהוא כבר לא רק שלי.

וכשייללתי לאירית על כמה זה שעצוב שזה כבר לא שלי, היא סימסה לי "אבל את חלק, מה לעשות". וזה נכון, המשפט הזה עשה לי סדר בראש.

כולנו פה מדלגים על מיילסטונס, כולנו פה כבר הגענו לנקודה בה אנחנו לא רק מתחילים ומתחילים ומתחילים (וזה מייאש כל הזמן רק להתחיל), הגענו לנקודה בה פתאום יש נקודות ביניים, סופים, התחלות חדשות, סגירות מעגל.

פתאום אחרי 5 חודשים אני שלווה בחלקים שהיו שלי ומבינה שהיה לי בהם חלק והוא לא יעלם, והילדים שלי כבר בחופשת הסימסטר הראשונה שלהם (סרי לנקה, היר ויי קם!), אפיל החתולה שנכנסה אלינו הביתה לפני ארבעה וחצי חודשים כשהיא שוקלת שבעה וחצי גרם בערך היום כבר ממותה.

כבר לא רק התחלות. יו. לא רע, ואבא, אני יודעת שאתה דואג, אבל תאמין לי שהכל בסדר. בחיי.

ולכבוד האיש שאחראי לרילו, להלן בעלי שיחיה, הרי הוא הסייבר-מענטש שמחר יחגוג 46 שנות,
קבלו במחיאות כפיים סוערות את השיר הכי יפה בעולם למזדקנים לייט (הקורא גילגלעד, אתה יכול להתרכז בין השאר בכך ש"דאימונדס אר פוראבר", זה אלפאוויל אמרו, לא אני)

מזל טוב, גילגלעד!

"It's so hard to get old without a cause
I don't want to perish like a fading horse
Youth's like diamonds in the sun,
And diamonds are forever"

("Forever young" / Alphaville)