#68 דברים שעושים סדר בחיים, או כשהגוף זוכר

לפני כך וכך שנים, ניהלתי עוד שיחה קולחת ונהדרת עם דודתי האהובה, זהבה-כפרות-עליה, על השינויים שזימנה לי התובנה שהילדים שלי כבר גדולים.

אובכן, כל מי שילדיו כבר בגרו לו, יודע שמגיע הרגע הזה בו אתה חוזר הביתה מיום עבודה, ומגלה שאף אחד כבר לא באמת צריך אותך. ברוב המקרים אתה גם די מדבר עם עצמך בבית ריק כי הם כבר התמקמו אצל חברים, חוגים או כל מיני דברים שלהם. הוואקום מפציע מכל פינה,
ואז אתה מבין שאתה צריך לגדל לעצמך חיים משל עצמך, זה כמובן בהנחה שאתה לא רוצה להשתגע מחוסר נחיצות.

בערך בתקופה הזו התפנה לי הזמן לעשות המון ספורט, ולחזור לשמוע את כל המוזיקה הזו שהייתה צרובה בעורקיי. כל הזדמנות לראות הופעה טובה הפכה לאושר צרוף עבורי, מוזיקה חיה הפכה להיות ממש רכיב קריטי בחיי שהרגשתי שהופך להיות יותר ויותר משמעותי עבורי.

באותה שיחה עם דודה שלי (שהיא האדם החכם ביקום והאדם שאולי מכיר ומבין את נבכי ליבי הכי טוב) סיפרתי לה על הגילויים החדשים האלו בחיי כאמא לילדים גדולים. דיברנו על שובו של הספורט לחיי, על המקום העצום של החברות שלי בחיים שלי, על המוזיקה, והיא, החכמה הזו, היא בכלל לא הבינה למה אני מתפלאת על כל אלו, והיא זו שעשתה לי סדר גדול במחשבות אז, בכל כך הרבה חזיתות.
אמרה לי הכי בפשטות שהצריבה הזו של כל הדברים האלו בחיי מובנת לגמרי, פשוט כי הגוף זוכר הכל.

הגוף זוכר.

ואני זוכרת את השיחה באותו ערב כשחזרתי ממנה, כשפגשתי בערב את ירדנה שלי וסיפרתי לה נפעמת על השיחה הזו ועל "הגוף זוכר", והיא כמוני הבינה את ערכה של האבחנה שמאז רק עשתה לי סדר בחיים, ועד היום שתינו יכולות לדבר על משהו ולסכם בפשטות ש"הגוף זוכר", והכל מובן לנו בלי לדבר יותר מדי.

כבר 3 חודשים שהגוף שלי לא זכר די הרבה דברים.

החזית של הספורט עוד לא חזרה לעצמה, ואני עוד לא שם. לאט לאט אני מוצאת את הפיין טיונינג הזה של צעידות, לא כמו אלו של דבי ושלי באורנית, אלא על ההליכון בג'ים מול הבריכה של הקונדו, בדרך כלל עם איזו יפנית בכושר מופרע לחלוטין או איזה הודי רוטן על האופניים לידי.
זה עדיין משגע אותי שאני לא מוצאת את הדרייב לחזור לזה ועוד לא הבנתי למה, אבל בשבוע שעבר דין, גורו הכושר ההורסת שלי נתנה לי בראש ואיפסה אותי לכיוון הנכון, ככה שאני חושבת שהזיכרון של זה מתגנב לו לאט בחזרה לגוף.

התחושה של החברות מתחילה להתגנב לה גם, בדרכה, וזה נפלא ממש.
הפחד הנוראי הזה של להיות בלי החברות הישראליות שהנפש שלי הכי איתן, למד לחיות בצד, להיות נפקד נוכח.
אין מה לעשות, לא פשוט לשמר את הקשר הישראלי, הפרשי השעות עושים שמות ללוגיסטיקה, אבל אין בי גרם מרירות על זה כי אני מאמינה גדולה בבסיס האיתן של החברות הזו שלא ידעך.

כך או כך, הנפש שלי זוכרת איך זה מרגיש שיש חברות טובות, ואחרי כל פעם שאני והיפות שלי מסיימות עוד דייט (כל תירוץ הוא תירוץ ראוי לדייט אצלנו), אני שמחה כל כך שהן שלי. הגוף זוכר איך זה שיש עם מי לחלוק את המחשבות, את הדאגות, את השמחות, את ההומור, וכמה שזה עושה לי טוב לדעת שכשזה נכון זה פשוט נכון.

טוב לי כל כך לדעת שכשאני מספרת לנושי האהובה שלי שאני הכי צריכה להיזכר בטעם של חומוס אחרי 3 חודשים, פשוט נלך לחפש (ולמצוא) חומוס. ושאני לא צריכה הרבה כדי שחגה תזמין איתי כרטיסים לבראיין אדאמס, וליטל ואני נמצא את הזמן לפתור את הדילמות שלנו פה, ששרון ואני נצליח להסתנכרן על החיים בשיחת המונית הקבועה שלנו, שאמצא את עצמי מסדרת עם טלי את החלום שלה עם ארגזים מלאים באומנות שכולה קסם והגשמה עצמית, לאכול אוכל יווני מהמם עם מרינושק'ה וקרני או להפוך סוגיות קריירה מרתקות עם דנה.
ואפילו גיליתי השבוע שיש לי עוד אומץ לנסות ולהפתיע את עצמי שהטוב עוד לטובתי, אחרי יום שלם של טיול מדהים, עם אינסוף כוסות קפה ומילים קולחות עם גלי הנהדרת הזו, יום שחזרתי ממנו עם רצון שימשך עוד ועוד ועוד ועוד, כי היה כל כך מדויק ושלם.

וברור לי לחלוטין דבר אחד- שעברתי את הגיל לפשרות, שעברתי את הגיל להסכים לקבל פחות מההכי טוב, ואני מגלה שוב ושוב שטוב שאני לא מוותרת לעצמי, כי אם הייתי מוותרת לעצמי, לא הייתי זוכה פה בחגה ונושי, בטלינק'ה, בשרון היפה הזו, בגלי, בעדינה.
שיש פרס על הקשבה לכללי הברזל של חיי שהביאו אליי עד עכשיו את הטובות ביותר.

ואתמול קיבלתי תזכורת כמה הגוף שלי עוד זוכר כמה המוזיקה חשובה לי. חבר'ה ישראלים פה שהמוזיקה הכי בעורקיהם, התאחדו פה והקימו לעצמם להקה. אדירים. שעתיים של מוזיקה ישראלית הכי טובה, משמחת, אותנטית, הכי רוק ישראלי, הכי משינה ושלמה וברי ואריק, הכי קהילה ישראלית שלמה שמתייצבת בהארד רוק קפה עם נעליים נוחות לקפוץ ולהשתולל עד בואכה השלכת חזיות על הלהקה (הייתי בדרך להשליך את חזייתי, אבל איכשהו נמלכתי בדעתי, למרות שהם ביקשו לציין שהיו מאד מעריכים את המחווה לו הייתה קורית, סתם שתדעו).

ואז הכל השתלב לי מושלם- פתאום ממש הייתה לי איזו חוויה טובה כזו שהתפזרה לי בכל מולקולה בגוף, השילוב הזה של חברות טובה וכיפית עם המוזיקה הזו. שעתיים שהגוף שלי זכר ממש טוב שזה נכון וטוב ומדויק ושמח, שזה אדיר, שעתיים שכמעט הרגישו כמו שוני, כמו הזאפה שלי האהובה.

והלכתי לישון אומנם צרודה עם רגליים כואבות שאלוהים תשמור, אבל בראש התנגנו לי מלא שירים שהגוף זכר, והלב, הלב שלי זכר מצוין שממש בסדר לו. לא רע לו בכלל עכשיו.

מזל שהגוף שלי זכר גם את הימים האלו של איך זה כשטוב.

קחו אויר לנפש, תפתחו רמקולים ותקשיבו לה, כי היא נהדרת כל כך.

"And the sun will rise 
And we'll open up our eyes 
And see love 
Showing what's really true 

And I would go so far 
Just to be where you are 
Take no time 
Bringing my heart to you"

(Angel snow, "These days")

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “#68 דברים שעושים סדר בחיים, או כשהגוף זוכר

  1. אכן אין כמו לצעוד לרקוד לקפוץ לרוץ עם מוזיקה ישראלית

    אחלה כתבת. אני לא יודע היכן לכתוב את ההתגובות כאן או בדף של גיל בפייס….

    אהבתי

  2. כפרות
    לא צעדתי איתך באורנית כמו דבוש הכפרוניה אבל צועדת איתך יד ביד בצעדים קטנים ועוקבת אחריך בדבקות step by syep למרות ואף על פי כל הקילומטרז' ושומעת מוסיקה אבל כזו של זקנים אריק איינשטיין ופוליקר וכדומה ובזכותך נחשפת לאט לכל הלהקות גם כאלו שאת שמם לא שמעתי קודם .
    אז את מקבלת ממני עוד ביג לייק למיליונים שכבר קיבלת ממני.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s