עד שגילושק'ה לא שלחה לי "חג שמח, אהובה", בכלל לא הייתי מודעת שיש עכשיו חג. מצד שני, גילושק'ה נהייתה הברומטר שלי לענייני חגים, מועדי ישראל וכניסת השבת, ואני מודה שמעולם לא חשבתי שככה אחבב את מועדי ישראל.

אבל יש הפתעות בחיים, ואני כבר לא מופתעת כשהדוור דופק לי בדלת עם חבילות ממנה, דברים מלאי משמעות, מחשבה, כאילו אני עוד חיה באורנית, כאילו אני עוד נכנסת אליה ואל יפעת לחנות כל שישי, וכאילו שנפגשנו יום לפני אנחנו מדסקסות על מיליון דברים, מתפקעות מצחוק, מתעדכנות זו בחיי זו, יפעת שולפת לי איזו חולצה, שרשרת או גאד נואס וואט ש"את בטוח תאהבי" ולרוב היא צודקת, וגילושק'ה מסתכלת עליי מהצד עם שתי חלופות של תשובות פסקניות- הראשונה: "מהמם עלייך, יו, אלוהים, יפעתי, תראי איזו מושלמת!", והחלופה השניה- "תורידי מהר, זה מזעזע".

וכשסיפרתי לה שאני עוזבת לסינגפור, אחרי שאספה את הלסת הלכה לקרוא הכל על סינגפור, וליטפה אותי במבטיה כשידעה כמה אני סובלת מהפרידה מחיי הנהדרים, והבטיחה לי להישאר לשמור עליי מרחוק.
היא כבר סבתא לנכדים, אין מי שלא מחוק עליה וחושב שהיא ה-דבר, ואנחנו שלובות זו בחיי זו כבר אולי 15 שנים.

היא מוסד אורניתי עם בתה המופלאה, מביאות אוצרות ופלאים, חצי מהבית שלי ומהארון שלי רשום על שמן, הן גוד ווייבס שאין דברים כאלו, אבל הן הרבה מעבר לזה. זה לא איזה מישהו מחנות שמכירים, זה לא קשר של "ההיא מפסטורלי".
זה כל כך הרבה מעבר לזה.
הן אלו שמוודאות כל חג לדאוג לאהובותיי, אלו ששולחות לי זר יומולדת עד סינגפור, שנה טובה עם כלי לדבש, יודעות מה לשלוח לי מהכנופיה של פיליפ שלי האהוב, ואם הייתי מראה למישהו את הוואצאפ שלי עם גילושקה, אין מי שלא היה מיילל איתי מהאישה הזו.

"ממי, כל החברות שלך היו פה, רק את לא", "שבת שלום, נסיכה", חג שמח על כל צורותיו, לעולם לא מפספסת להגיד לי שבת שלום, מתעדת לי את דבי שלי, את אורלי המצחיקה הזו, שואלת מתי אני אגיע וכותבת שתמחוק ימים לאחור בקאלאנדר, מברכת אותי בברכות הקורעות שלה בעיראקית הכי אשכנזית שהמציאו, ובסוף, אחרי שאני עפה עליה עם כל המילים האוהבות שלא מדגדגות את המיליונית שהייתי רוצה להגיד לה, היא מתפקעת מצחוק וכותבת "די, די עכשיו להשתפך עליי, את חייבת ללכת לישון", כי היא גם שמה לב מתי יש לי נדודי שינה האישה הזו.

ואני חושבת על זה שהאנשים הכי פחות צפויים הפתיעו אותי בדברים הכי פחות צפויים, וגילושקי היא סמן ימני של דברים שלא רק שלא מפסיקים לעשות לי את כל הטוב הזה, אלא דברים שמשמרים עבורי את מי ומה שאני בחיי ביקום המקביל והשפוי, הרגיל לגמרי שלי.
כמו אירית שוידאה שאני עוד בקבוצה של המשרד, ועד היום יכולה לקפוץ לי הודעה בקבוצה המשרדית "מי רוצה סודוך לצהריים?", כמו הקולגות הנפלאות והנכונות שלי שפותחות לי כל בוקר בצחוק גדול כשאני מתעדכנת מה קרה כשישנתי, הבלונדיניות שלי, הציוניות, והשממיות.

אני מתחילה לעשות את הפיין-טיונינג הפרטי שלי בכל כך הרבה פרמטרים- מפנימה מה לא שורד מהמרחק, ומה מתעצם למימדי הקשר כמו עם גילושקי שמלמדת אותי שיעור אמיתי באהבת חינם, אמיתית, מה נכון לי פה, ומי.
וכמה הכל בסדר כשיש לי כאלו אנשים מהממים בחיי, וכמה שאהבת חינם מהזן שיש בה היא עולם ומלואו.

והשבוע שלי טס, מלא חגים שאני כבר לא עוקבת אחריהם, והגיע אחרי החגים.
לא יאומן, זו הפעם הראשונה בחיי ש"אחרי החגים" הוא בעיקר מונח שאני יודעת מה הוא אומר ואיך הוא אמור להרגיש, אבל הוא לא פה, כי כאמור- אפילו לא ידעתי שנניח שמחת תורה היום עד שגילושק'ה לא סימסה.
אין לי עומס עבודה, לא חייבת להגיש מיליון מסמכים שחיכו לאחרי החגים, לא נכנסת לאטרף השגרתי הישראלי הזה, וזה שונה מאד.

ואתמול הייתה פה להקת בת שבע המופלאה. פיסת ישראליות נפלאה, לזמזם את "אחד אלוהינו" ולהרגיש גאוות יחידה.
ואין סיכוי שאחסוך ממכם איך קרה שבגלל השלפוחונית שלי בגודל גרגר אורז שהטיסה אותי לפשפש, לא הצלחתי לצפות בעשר הדקות האחרונות להופעה, וכך זכיתי לשמוע שוב ושוב איך הסדרן הסינגפורי מדקלם לי בחיוך, שוב ושוב, שוב ושוב, "גבירתי, אנחנו פה מאד רוצים לשמח אותך, אולי תצפי בסיום המופע פה בחוץ על המסך, כי את לא יכולה לחזור לאולם?", וכן, נמנע פה רצח רק מטעמי איפוק מרשים והאמת היא שאפילו אמרתי לחגה שהייתה איתי שאני לפעמים חושבת שהיקום שולח לי פשוט חומר על מה לכתוב עליו בבלוג, אז חשבתי לא למסמס לכם את המידע הזה, וכך ניצלתי מאוברול כתום בכלא הסינגפורי בגין רצח סדרן.

וכן, למרות האפיזודה הזו, לא נפגמה עבורי החגיגיות של היום הזה, וכן, היה שווה הכל בשביל כזה ערב מ-א-מ-ם.

ואני רואה אתכם, אהוביי, נכנסים לשגרת "אחרי החגים" הנעימה הזו, רואה ומתגעגעת כל כך אבל גם מוצאת הרבה חן במנוחה הזו שאני רק מגלה את קיסמה בגילי המופלג, ויותר ויותר שליו לי פה עם הדרך, עם האנשים, במקום שלי עם הסינגפור הזו שלי, כשאני מוצאת את הדרך להרשות לעצמי יותר מוזיקה בקולי קולות באוטו בנהיגה, עם החיים שלי האלו כאן, עם הסקייפי שמביא אליי את עומר האחיין המתוק בעולם ואת ההורים שלי שלא מפספסים רגע בחיינו פה, את ההורים של גיל שכאילו פה איתנו וסבתא שלו, אלופת העולם והיקום שמבינה בגיל 93 יותר מכולנו יחד איך מתפעלים סקייפי.

והאיזון שלי, הגילושקו'ת שלי בחיי, הן הממתק שמשאיר אותי שמחה באמת בחלקי, משאיר אותי כשאני יודעת שאני בהפוגה, וגם לחיי הקודמים עוד אשוב, עם האנשים הכי נפלאים שיש.

אז קחו לכם את אחרי החגים הכל כך בילט-אין הזה (אגב, לא תופתעו לגלות שהייתי לפחות חצי מהזמן בצד של ירדנה, אבל גם לעופרה היו את הרגעים שלה).
חג חזל"ש שמח, אהוביי -לב לב לב-

"במסע שלא נגמר 
בין שדות הצל ושדות האור 
יש נתיב שלא עברת 
ושתעבור 
שעון סמוי מן העין 
מצלצל לך 
לא נשלמה אהבתך"

(נעמי שמר)

 https://youtu.be/-KBA6mUSd1c