#66 גליה, סערות, או דרך המלך שדווקא די מת לנו באמצע גן עדן

עוד לפני שעשינו את הרילו לדעתי, כבר ידענו שכשהביאלקוביצ'ים מגיעים לתאילנד, אנחנו נעשה כל דבר שנוכל כדי לפגוש אותם שם בקראבי.

אני מנחשת שבשלב הבכי הקבוע שלי, נניח בחודש הראשון פה, גיל הבין שעבורי הדייט הזה בתאילנד איתם הוא להיות או לחדול, והאמת היא שזו דווקא אני שכמעט ביטלתי את זה, וכמה אני שמחה שלא.

על גלית, הלא היא גליה שלי, כבר הקדשתי פה פוסט בעבר.
היא זו שמקיימת את הבטחתה אליי באופן הכי מרגש שיש- היא כותבת לי מכתבים בכתב ידה, שולחת לי קפה ישראלי נורמלי, מצרפת שנות טובות כמו אלו של פעם. כל מכתב שלה הלב שלי שר, אני מזהה את הכתב יד שלה על המעטפה ויודעת שהיא מביאה אליי 17 שנות חברות במעטפה, היא יודעת לנחש את המילים שלי במבט.
התרגשתי לקראת העיניים שלה כמו שפריאל שלי אומרת- כמו כלה.
ישבתי שעתיים צופה בכל מעבורת שעוגנת בריזורט כשאני מייחלת לזהות במזח את ההליכה הזו שלה. והיא באה.

אבל רגע, מההתחלה.

היחידה שנערכה ראוי לקראבי הייתה כמובן יהלי.
בערך יומיים לפני הטיסה היא כבר העבירה את הבית לכוננות אריזה עד שהתייאשה וארזה לעצמה טרולי מדויק על המילימטר, ונניח שנתעלם מהעובדה שהיא הכניסה לטרולי גם שמפו ומרכך (ניחא) וסרקל. סרקל. סרקל! אין פה סרקל, הבאנו אשכרה 30 כאלו מהארץ, וביום שייגמרו אקפוץ עצמונית מקומה 25 כי אדרש לסרק ליהלי את התלתלים בלעדיו.
כמעט בכיתי כשהבודקת הסינגפורית בשדה"ת הורתה לנו להטיס את השמפו-מרכך ואותו לאשפה, ואיך אומרים אצלנו? פקודות נכתבו בתלתלים יבשים בלי סרקל. שנית מצדה לא תיפול.

אחרי אריזות של חצי בית (גיל האכזר קצב לי 2 מזוודות וטרולי) התחפפנו התאילנדה.
ובכן, שעה ועשרים, ואתה נוחת במקום שאיך נגיד בעדינות? נתקע חזק בשנת 1983. המאבטחים אוחזים ברובי טוטו קטנים לדעתי, 2 חנויות פח וצ'יינג'.
נכנסנו להסעה לקראבי במונית במחיר המופקע שגיל הזמין מהמלון, ובמשך 40 דקות נסענו בעיר שפסחה עליה הציוויליזציה- בתים מפח מגלוון, מכוניות מצחיקות, נהיגה הזויה, טוקטוקים מכל עבר, אופנוענים נוסעים ממול, סבבה לגמרי. יהלי אף הבחינה בדרך בכל מיני מבנים חדשים שנבנים באופן תלוש לחלוטין מהסביבה, נניח מלא מלא פחונים ושלט "כאן נבנה בית פאר", שהתמונה שלו ואיך שהוא בפועל נראה דומים כמו שאני דומה למישל אובמה.

אחרי נסיעת הפח הזו הונחתנו ברציף. כלומר פינה מול הים. כלומר פינונת. קטנה. עם שמשיה. עם תאילנדי וצידנית עם כוסות מים ששואל אם אנחנו לסנטרה. אהההה, כן, טוב, אז חכו פה, תכף המעבורת תגיע.
"המעבורת". יה רייט, שכן עסקינן בסירה עם מנוע משנת איכה, שעושה דאווארות הלוך ושוב לריזורט ובחזרה לרציף. תזכרו אותה, היא עוד תככב בהמשך.
טיפסנו עליה ותוך 10 דקות עף לי הראש. מה שראיתי היה שונה מכל מה שחשבתי שקיים בעולם ושלא עבר פוטושופ- גן עדן. קופיפים משוטטים להם בסבבה בריזורט (כולל בחדר, כולל במיניבר, מתוחכמים אלו), הכל בתוך טבע מופלא שלא קולקל בבניה. פסקול אינסופי של אדוות הגלים, ירוק אינסופי ומים כחולים.

לא נתקטנן, אגב, רק אציין שברגע שנכנסנו לתאילנד, גם הצלחתי איכשהו להביא לקץ חייו של מלך תאילנד בשבעים השנים האחרונות, ואני נשבעת שלא עשינו לו כלום. נשבעת. אפילו לא ידעתי שהוא מקרטע כבר שנה וככה הצלחתי לחסל משטר של שנים.

יום שלם היינו עם עצמנו בדבר המדהים הזה, כשאני סופרת דקות לאחור עד שגליה תגיע למחרת.

בבוקר השני השכמנו, מחכים לביאלקוביצ'ים. אחרי ארוחת בוקר כיפית נפלאה התמקמתי על ספה שצופה למזח. חיכינו שיגיעו ממעבורת מקופיפי, שיערנו זמנים, איכשהו במקום 11:30 הבנו שיגיעו במעבורת של 12:30.
לא הצלחתי להקים את עצמי מהספה שצופה לים, כאילו הגוף שלי לא רצה לזוז. ידעתי שאקום רק כשאזהה את הצלליות המוכרות לי כל כך, וכשראיתי את המעבורת שידעתי שהם עליה הלב שלי דפק כל כך.

כמעט 3 חודשים שלא נפגשנו.
היא אחת החברות שמקיימות את עולמי כל כך הרבה שנים. ידעתי שאין ולא יכול להיות תחליף לפיזיות, לנוכחות, לעיניים, לצחוק, ליומיומיות הכמעט רגילה הזו. המשפחה הזו ואנחנו נוסעים כמעט כל שנה לשבוע נופש בארץ, תקועים אחד בטוכעס של השני, ובדרך חזור עוד מדברים בטלפון.
3 חודשים.

ולמרות שהבטחתי לעצמי להחזיק את עצמי כשאפגוש אותה, דמעות בגודל ממותה בוגרת זלגו על לחיי. עמדנו שתינו על מזח עם תיקים מסביבנו, ילדים, אנשים, ובכינו כל כך מהתרגשות ומגעגועים.

אין ולא יהיה תחליף לחברה טובה באמצע שומקום.

מרוגשים התיישבנו עם הביאלקוביצ'ים שלנו, כשאנחנו מצרפים אלינו את מאיה-אשת-חייל, מיס סינגפור שלי, האופנוענית הלוהטת שהצטרפה אלינו לזמן המושלם של צהריים נעימים כל כך, גילגול שיחה כיפית כל כך, טבעית כאילו זה רגיל, ואחר כך עוד הצטרפו לכל הטוב הזה מורן וליאור המופלאים עם הילדים היפים ביותר שראיתי כבר הרבה זמן, וידעתי שטוב כזה פשוט עוד לא המציאו.

4 ימים לא זזנו אחד מהשני.
שעות של שיחות מלאות תבונה וצחוק שמתחילות בארוחת בוקר ומסתיימות ב- 23:30 בלילה, כשכל פעם עוברים לוקיישן-
בתוך המים, מחוץ למים, ליד המים, בשולחן רק של שתינו עם אינסוף כוסות קפה נפלא, בשולחן אחד ליד עם המשפחות שמצטרפות, בטיול לשוק מהמם, עם אוכל, בלי אוכל, עם קוקוס, בלי קוקוס, הילדים שעות אחד עם השני כאילו מעולם לא נפרדו, נפרדים לשעה וחוזרים, מטיילים, מטפסים, שוב אוכלים, שוב שותים קפה, שוב עם הילדים, פוט מסאז' ומני-פדי יחד, שוב מטיילים, שוב אוכלים, וחוזר חלילה.

ואין לי הגנות, והכל זורם, ואני מספרת לה כל מה שעבר עליי בשלושת החודשים האחרונים שלי פה, ופתאום קל לי לדבר עם זו שמכירה אותי ואני לא צריכה להתחיל איתה מההתחלה, והיא יודעת לענות כמו שאני כל כך צריכה, והיא רגישה ויודעת מה להגיד ואיך.
והיא יודעת לדקלם את השמות של נועה וחגה, וטלי, ושרון וסמי וליטל, יודעת למה אני מתה על עדינה ומכירה אפילו את מאיה, יודעת להגיד לי שתאיר צדקה, ומה מיסיס שוחט בשבילי ובשביל יהלי. היא יודעת מה עברתי ומה הרגשתי כי לא חדלנו מלדבר ולדבר ולדבר, ולא חדלנו מלהפוך כל מילימטר, וכשמורן שאלה אם אנחנו לא הולכות לנוח לפני ארוחת ערב בערב האחרון, גליה ענתה לה "לא, אנחנו נשארות פה, כי אני לא יודעת מתי ניפגש שוב". ושמעתי את זה כשהיא אמרה לי ולא רציתי שהטוב הזה יגמר.

ובלילה האחרון, כשאני כולי צלויה מהשמש כמו שרימפס במחבת, אני שומעת את הגשם דופק בחוץ. סערה הגיעה משומקום, בהלימה מוחלטת לנפש שלי.

וקמנו מוקדם כי ידענו שיש לנו זמן עד רבע לתשע כשיוצאת המעבורת לרציף שיקח אותנו הביתה.
וישבנו כולנו שוב, עם הביאלקוביצ'ים שלנו שהשכימו להיות איתנו עד הרגע האחרון, וידעתי שהפרידה שוב מגיעה, ואני כבר מאסטרית בפרידות, סססאמק.

ושוב המזח, ושוב הלב שלי סוער, והשמש נעלמת והסערה מתחילה בתיאום מוחלט עם הלב שלי, והים בשניות גועש והגשם אינסופי ולא חומל.

וגליה ואני נפרדות שוב בדמעות, והים משתולל מולי.
הילדים נכנסים לפנינו למעבורת המקרטעת ההיא ממקודם והופ! החבל מתנתק מהמזח בשניה, לוקח 2 דקות עד שמחזירים את המעבורת המתנדנדת בסערה שוב לעגון כדי שנוכל להיכנס אליה, 2 דקות שיהלי ויונתן נבהלו כל כך, ויהלי כבר נהייתה ספוגה בדמעות שהאפילו על אלו שלי, וזהו, חיבקתי אותה מלא ונפרדנו לנו מגן העדן שהחזיר אליי את הנפש שלי ולעולם אטה לתאילנד חסד נעורים על כך.

הפלגה סוערת, עגינה, ונסיעה לשדה התאילנדי המצ'וקמק, בגייט 3 שבעצם הוא גם גייט 2 וגייט 1, עם דיוטי פרי ששוק רמלה מאפיל עליו, כשלראשונה אנחנו חוזרים לסינגפור שהיא הבית שלנו, וככה זה בדיוק מרגיש כשנכנסים לרחוב שלנו, למעלית, כששומעים את הסינגתולה מתרגשת מעבר לדלת ורבים על מי יתחבק איתה יותר, כי ראבאק, איך התגעגענו אליה.

והשגרה הסינגפורית כבר כאן, אבל ליבי עוד שם.

וקחו לכם את נציגינו לאירווזיון 1989 בשיר אירוני משהו לאור התפגרות ראמה התשיעי. וכן, בשבילכם אלו גילי וגלית, בשבילנו אלו גילי וגלית ביאלקוביץ' -לב לב לב-

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “#66 גליה, סערות, או דרך המלך שדווקא די מת לנו באמצע גן עדן

  1. עיליתקה שלי, הכתיבה שלך פשוט כמו נהר של מילים שזורם לי לתוך הלב, כל דקה שבילינו יחד מהמפגש על הרציף ועד הפרידה ברציף הרגישה לי כל כך טבעית, כאילו את לא שם בסינגפור ואני לא אי שם בישראל. כאילו זה עוד מפגש משפחתי שבו יהלי ורז מנהלים קשר כל כך מיוחד, כפירוש שמנסה להיכנס בינהם, גיל וגיל שמדברים על הכל ושתינו שרק רוצות רגע שקט עם קפה. את במחשבותיי כל הזמן והזמן יחד איתך, עם גיל והילדים רק העמיק את הגעגוע. כבר מחכה למפגש הבא🍍🌴🏖אוהבת מאד גליה.

    אהבתי

  2. נגמר לי נורא מהר הפוסט שלך. את כותבת נפלא, עושה ככה טוב טוב קווצ' לרגשות ומעלה אותם למילים.
    כיף לך ולגלית שיש לכן חברות כזאת יפה.
    נשיקות.
    חן

    אהבתי

  3. קראתי וקראתי שוב, והתרגשתי איתך – גם שחכית, וגם שפגשת, וגם שנקרע החבל, וגם שהכל בסדר וחזרתם לסינגתולה שלכם,
    וכמו שאומרים במחוזותנו – מועדים לשמחה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s