הייתי משוכנעת באלף אחוז שאיך שננחת כאן, הדבר הראשון שיקרה זה שחוץ משביס, אאחז בכל סממן יהודי שבעטתי בו בחיי.
אז זהו, שזה לא קרה ולא צפוי שיקרה.

מראש אני מצהירה, מי שפוסט כזה עשוי לפגוע ברגשותיו- זה שלי, זה לא מדבק, בחיי.

לפי טלינק'ה שלי פה, בשעה 18:37 ייכנס יום הכיפור בשערי סינגפור. עוד פחות משעה ולכאורה הייתי אמורה לתאר לכם פה איך ירדה השכינה על האי, איך לאט לאט שומעים פחות ופחות מכוניות בכבישים ולאט לאט יש יותר אופניים ואנשים נחמדים ברחובות.
אהההה, זה כל כך תלוש וכל כך לא דומה למה שקורה פה, שזה לא יאומן.

הכל רגיל, ממשיך רגיל לחלוטין.
רוב חברינו פה עדיין בעבודה, החנויות ישארו פתוחות פה עד 22:00 ויתעוררו מחדש בעשר בבוקר ועולם כמנהגו נוהג. כלום לא שונה פה, לחלק הארי באי אין שמץ של מושג מה זה היומכיפור הזה, ומה עשינו רע כל כך שאנשים מהדת שלנו (שסבלו מספיק, מיינד יו!) צריכים לחדול מאכילה למשך 24 שעות.

ואם צריך להדגים את חיי פה באספקט הזה, הרי שלפני שעתיים ישבתי פה עם יהלי ולין ההלפר הפיליפינית המהממת שלנו.
חשבתי שנכון יהיה לציין בפניה שעבורנו נכנס עוד מעט יום כיפור, היא שאלה מה זה, ואני התחלתי להסביר לה.
זה התחיל לא רע- הסברתי לה על קדושת היום ביהדות, על חשיבותו, על כמה הוא שונה מכל יתר החגים, ואז נכנסתי להסברים שמרגע לרגע קלטתי כמה מוציאים אותי ואת העם שלי קוקו.

אובכן, הסברתי לה שמדובר ביום היחיד בשנה בו כל המדינה עוצרת. דממת אלחוט. אין רכב ברחובות כי אסור לנסוע, רק אנשים. אה, וכל הילדים על אופניים ורולר. והיא ניסתה להבין איך זה שלא נוסעים באוטו, אבל באופניים כן. מה, זו לא נסיעה? אהההה, לא, זה החילונים שנוסעים עם אופניים. אז למה לא באוטו? טוב, נו, ניצחת.

ואז הגיעה יהלי מצחקקת בהיסטריה מאיזה מם של תרנגול ברחוב, עם הכיתוב הגאוני "איזה אומץ להסתובב ככה ברחוב ביום כיפור". ושתינו מתגלגלות ולין שואלת מה מצחיק, ואז התחלנו להסביר לה את הקטע.

"תראי, ביהדות יש מנהג שקוראים לו caparrrrrot. לוקחים תרנגול, ומסובבים אותו מעל לראש עם ברכה שנועדה למחוק את עוונותינו".
טוב, עצרנו שניה יהלי ואני, קלטנו את המבט המזועזע של לין, וניסינו להסביר שיש הגיון בזה שמישהו תפס לפני אלף שנה תרנגול תועה ברחוב וחשב שהוא יכפר על מעשיו אם יסובב אותו מעל לראשו של ילד מבוהל, והופ, בשנת 2016 ההזיה הזו עדיין מתקיימת.

לקח לשתינו שניה להבין שאנחנו נשמעות לא ממש בקו התקינות השכלית אם פיליפינית מהכפרים הבאמת נידחים של פיליפיניה מסתכלת עלינו עקום על מנהגינו. ואז עף לי המשפט הגאוני "לאאאאאאאא, לא כולם עושים את זה בישראל, היום נוהגים להחליף את זה בכפרה מעל לראש עם כסף". לא, כי זה יותר הגיוני.

את הקטע עם השופר הצלחתי להעביר כשאני נשמעת נורמלית יחסית, וגם את זה שהצום הזה קורה בחודש תשרי שהוא חם ברמה מופרכת בישראל, ולמה בכלל שחילוני שאוכל שרימפס בחלב אימו יצום (או כמו שאושרית הגאונה אמרה "חטאים זה טעים", יותר מדויק מזה הרי אין), ואיזה מעשים נוראיים צריך לעשות כדי לכפר עליהם ככה ולמה לא פשוט מבקשים סליחה אם פוגעים.

ואז חשבתי לעצמי שאולי עדיף לחסוך בהסברים על "כל נדרי", שהרי עורכת דין אני, וקצת לא מוסרי להסביר לה איך קורה שהתורה שלי מכשירה ביטול הבטחות והתרת נדרים בתפילה הזו, שהרי כל הרעיון בהבטחות ונניח נדרים (שאני לא באמת מבינה במה הם יותר חשובים מהבטחות, אבל לא נהיה קטנוניים) זה שאשכרה נעמוד מאחוריהם ונקיים אותם ככתבם וכלשונם.

אבל מה שלא ניסיתי להסביר לה, אלא יהלי התעקשה ממש להסביר לה כל כך כל כך יפה באנגלית מובנת ושוטפת (!), זה כמה היא מתגעגעת ליום הזה באורנית (שאגב, הדרך היחידה שלנו להגדיר את הישוב הזה הייתה "וילג'", שוין, אבל אחרי ההסברים שלנו היא ממילא חושבת עלינו שבאנו מוילג' קצת יותר פרימיטיבי משלה).

ולמרות שכל ההסברים שלנו הוציאו אותנו די רע, שתינו התעקשנו להסביר לה איך ההמולה הרגילה היומיומית מתחלפת באוירת קדושה שעבורנו היא קדושה חילונית- אבל שונה מכל יתר הקדושות, איך פתאום מתחלף רעש המכוניות הרגיל בקולות של אנשים ממלמלים ורעש של גלגלי אופניים, וכשצועדים אצלנו בערב פוגשים את כל מי שפגשת שעתיים קודם בסופר, אבל כמה כיף להיפגש שוב ולקשקש על הכל באהבה גדולה.
וכמה כל פעם כזו שצועדים ביומכיפור היישובי ההוא מגלים שוב כמה החברים של יונתן הם פלא הבריאה וכמה הם דבקים אחד בשניה וכמה הם עדיין מצחיקים ביחד בהומור הגאוני שלהם, ואיך החברות שלה כאלו מהממות וצוחקות כמו ילדות ועם שיער פזור כזה שמתנופף הכי יפה בעולם כשהן על הרולר או על האופניים.

וככה, לראשונה בחיי אני לא נוכחת ביומכיפור הישראלי שלי, ואולי כל המנהגים שלנו קצת קוקואים, אבל אני עדיין נאחזת בהם בכל נימי נפשי ולא רוצה שום מנהג אחר, טוב, חוץ מנניח המנהג ההוא עם התרנגולת. היא יכולה לחזור להטיל ביצים.

ובסוף, אני אומנם מצרפת את "ונתנה תוקף" הגבעטרוני האלמותי, אבל דניאליטה הישראלית שלי הזכירה לי בתבונה האינסופית שהטקסט שלו פחות נעים, אבל הוא פה כי הוא גם סמל ליום הכיפורים החילוני, הישראלי, ההוא של 73, ויש בו את שני המשפטים היחידים שמעוררים בי את כל ההזדהות:

"וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת"

צום קל, אהוביי, ואלו שלא- תנשמו את היום הזה גם בשבילי.