הגיע הזמן להודות באמת הכואבת. אנחנו לא באמת יודעים איך קוראים לחתולה שלנו.
תראו, זה לא שאין לה שם רשמי, אבל עושה רושם שהיא לא יודעת את זה.

הרעיון היה שניקח חתולה לילדים כי פאפי נותרה בארץ כחלק מהנדוניה שהשארנו לאריה ולמלי.
פאפי האורניתית שלנו הייתה אומנם בעברה חתולת אשפתות, אבל מהר מאד התרגלה לסטנדרטים של מלכת אנגליה. מדובר בחתולה שהייתה מזהה מקילומטרים מתי אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת ערב, וככה הייתה מפציעה כאילו בדרך אגב, ומתיישבת כאחד האדם על הכסא וממתינה ליד שולחן האוכל לארוחת ערב. לרוב היינו נשברים, ואיכשהו היה מונח לה על השולחן סלמון במרינדה (טרו סטורי) או סלט טונה (אחד החביבים עליה ביותר, מעדיפה בשמן זית). ביתר הזמן הייתה מתגלגלת ממקום למקום בו השמש הייתה מפציעה על הריצוף, ורובצת ללא כל תכלית. ככה ימים שלמים.

התרגלנו שחתולה היא הדבר הזה שמפציע לנוחותו, אוכל משהו, עובר למצב רטט בליטופים, וממשיך הלאה, וחוזר חלילה.

ואז הגיע הקטע שהחלטנו כולנו שפאפי תישאר לרבוץ בכרמל 46, והבטחנו לילדים לאמץ גורת חתולים סינגפורית, או כמו שליל קוראת למונח הזה- סינגתולה.
את סיפור האימוץ מיציתי פה מכל עבר- ניסיתי למכור לילדים שאני לא מוצאת פה אף חתוליית אימוץ, ואז הותקפתי מכל כיוון בהצעות לאימוץ חתולים באי. פתאום בכל הקבוצות המקומיות הפציעו מיליון כאלו עם בתי אומנה שהציעו גורוני חתולים, עד שהגעתי למסקנה שצוקי התערב פה בכבודו ובעצמו, ובקארמה כזו אסור לשחק.

אז אימצנו את בי. כלומר חשבנו שזה שם מעולה, כי רצינו "בו", אבל בו הייתה הגורונת האורניתית שאימצנו עד שגיל חשב שהיא צריכה להיות גם חופשיה קצת בגינה, ומצאנו אותה מרוחה על כביש וזיהינו אותה עם הזנב, ואבל כבד נפל על ביתנו אז, וגיל כבר לא יעודד חתולות להכיר את הישוב.
אז הצעתי "בי" כי זה היה נשמע חמוד, מתכתב עם "בו" זכר חתולה לברכה, וזה גם קיצור לבובי או ביייבי, אבל העניין הוא שאף אחד בבית לא קורא לה ככה בפועל, ואחת לכמה זמן בורח לנו "ביבי" שזה כבר ביג אישיו בבית, ואיך נגיד, לא לשם התכוונו בשם חיבה.
כך או כך, זה פשוט לא מתאים למרירה הקטנה הזו שמתנהלת לנו בבית.

היא הגיעה אלינו גורה בגודל כף יד, עכשיו היא כבר יותר ממותה. גילינו שהגיעה עם זנבנב שבור בקצהו והיא נראתה לנו אפילו עוד יותר מושלמת ככה. בערב הראשון היא הסתובבה בבית מייללת אול אובר וישר אמרנו שהיא בטח נורא בלחץ, אבל ראבאק, מאז הדבר הזה המשיך להסתובב בבית כשהוא רוטן ומיילל בכל רגע שיש (היא אפילו עושה לי פסקול אותנטי ברקע כרגע).
תשעים אחוז מהזמן מישהו בבית צועק "ממממממה ייייייש לללללללך?!" לעברה.

היא מאד מחבבת לעיסת עציצי פלסטיק ובובות נוי שאספתי בעולם. את הבוקר ביליתי באיסוף גופתה של בובת נוי קטנה שרכשתי בלונדון לפני שנתיים, שכן לצערנו ראש הבובה האומללה המתין במטבח וגופה בסלון. שערותיה שהורכבו מחבלים היו פזורות לאורך המסדרון, ועינייה שהודבקו ככל הנראה על ידי ילדה קמבודית טרם נתגלו פה בזירה.

היא נרדמת עם יונתן על כרית כבשה שאמא שלי קנתה ליהלי בפולין (תחסכו ממני את הבדיחות, אנשים רעים), ואיך שהיא קולטת בבוקר שמישהו התעורר או שהשמש הפציעה, היא עוברת לתחביבה העיקרי- להתהלך על פרצופינו המנמנמים בנון שלנטיות מופגנת, כמובן, תוך רטינות אינסוף.

וזה בדיוק מה שקלטתי היום בשעה שש בבוקר כשהיא הייתה מונחת על פרצופי. שאני לא יודעת איך לצרוח עליה.
"בייייייייייייי" לא זורם. לצעוק עליה "בובי" כשהיא מעצבנת לא עובד. גם לא "חתולה מטומטמת", כי זה גם לא מנומס וגם היא תיעלב.

בקיצור, אני מתגבשת על השם שלין ההלפר הגאונה שלי נתנה לה, בעצמאות מחשבתית כמו דג סלמון ששוחה מול הזרם, כשהיא מתעלמת לגמרי מזה שאנחנו עאלק קוראים לה בי. לין הכריזה מהרגע הראשון שקוראים לה "קיטי". היא כותבת לי מתי צריך לרכוש לקיטי אוכל, מעדכנת אותי מתי קיטי אכלה, היא קוראת לה מרחוק "קיטי קיטי קיטי" וזאתי נוהמת עליה בחזרה באהבה, כשלין מכינה עוגיות קיטי עומדת ומתבוננת בה מהדלפק ולין אשכרה מנהלת איתה שיחות.

אחת לכמה זמן עולה העניין הזה בכינוסים משפחתיים באוטו. באמצע נסיעה האידיוט התורן (איכשהו יש להודות שלרוב זו הייתה אני) מעלה את העניין שהשם לא מתאים לחתולונת הזו. תוך שניה יהלי צורחת ש"בי זה השם שלה כי ככה החלטנו וככה זה יישאר", יונתן מנסה לשכנע שהיא "סינגה" אבל אני מסרבת בתוקף, אני מתעקשת על קיטי ומגייסת את לין לעניין, גיל מתעצבן ששוב עיצבנתי אותם עם האישיו הזה, ובסוף אנחנו מסכמים שכל אחת יקרא לה כמו שהוא רוצה, וחוזר חלילה.

אבל האמת היא שזה לא באמת משנה איך אנחנו קוראים לה.
העובדה היא שהיצור המריר הזה, החמוד למות, הדבר הזה שמנהל לנו את העניינים בבית, הדבר שמסוגל לרוץ אחרי טיקטים שנפלו על הרצפה כאחוזת אמוק, החתולה הזו שמפרקת מהכסאות את המדבקות שהדבקנו למטה שלא ישרטו את הרצפה ויכולה ימים להזיז את הפקקטע מדבקות האלו בכפותיים שלה מנקודה לנקודה, הגורה הזו שמטפסת לנו על הפרצופים בשש בבוקר ונרדמת כמו תינוקת רק כשיונתן לידה, הגורה הזו, וואטס הר ניים, היא אחראית לזה שהמשפחה שלנו שלמה פה, היא אחראית לאושר של שני הילדים שלי שמצאו בה נחמה ואהבה ושבזכותה מצליחים להתגלגל פה מצחוק 20 פעם ביום ולמחוץ אותה מרוב אהבה.

ולכן לא משנה איך נקרא לה, בסוף היא באה לבד.