חודשיים חלפו מאז התעופפנו מארץ הקודש לעבר סינגפוריה.
חודשיים שעבורי הם חיים חדשים לחלוטין, כמעט ואין דבר אחד אפילו שאני יכולה להשיק מחיי הקודמים לחיי כאן, אבל אני כן יכולה להגיד שלמדתי בחודשיים האלו שלא כל דבר אחר או שונה רע בהכרח.

אני באה מגגות אדומים, מאנשים מוכרים סביבי, מישוב שוקק חיים מלא באנשים נהדרים שמקשטים את חיי הבוגרים, מחברות אמת שאין לשכפלן בשום דרך, מעבודה מתגמלת שקמתי אליה בוקר בוקר 13 שנה ולאנשים שבה באהבה גדולה, מקריירה מאתגרת, מחיים שלמים ומלאים.

כאן אין כלום שמשיק לזה, אפילו לא ברמז.

בהתחלה פה מצאתי את עצמי באבל מוחלט, לא הצלחתי להבין בכלל איך קרה שעשיתי פוס משחק על החיים שלי האלו, איך קרה שעצרתי את כל הטוב הזה ובגיל 41 התחלתי הכל מאפס. לא הפסקתי לכעוס על עצמי, על סובבי, לא להבין איך שיתפתי פעולה עם הסינגפור הזו ואיך זה שמצאתי את עצמי בקומה 25 ולא בגג אדום עם הבית האורניתי המקסים שלי עם הגינה והמרפסת, כשבחניה הסוזוקי המהממת שלי שקניתי לעצמי לגיל 40, בלי ערב עם הבלונדיניות שלי ובלי הצעדות הקבועות עם דבי של ה- 9 ק"מ שלנו.

ואז החלטתי שאתחיל את הדילים האלו עם עצמי- אם אחזיק מעמד כך וכך, אגיע לביקור בארץ באזור החורף. אם לא- אמשיך להתאמץ להיכנס לתלם עד הקיץ. שאהיה נחמדה גם לאלו שלא נחמדים אליי כל כך, שאכנס לתלם.
ואז הבנתי שלא יעזרו לי כל הדילים האלו עם עצמי, וזה מה יש.
אז הגיע הפוסט ההוא עם הדמעות, האבל, העצבים שלי שזה באמת כאן, ההבנה שכן, יהיה לי לא קל לשמר את החברות המופלאה הזו אם שני הצדדים לא יתאמצו לעשות את זה.
ואז הגיעה הקבלה.

וכן, לקח לי זמן להבין שאני המודל הקובלר-רוסי הקלאסי (לכו לקרוא, "מודל 5 שלבי האבל", אליזבט קובלר-רוס).

אי שם, בחיי הקודמים כשייצגתי צדדים בהליכי גירושין, ישבתי בפגישות ייעוץ, גישרתי, אי שם אז תמיד מצאתי את הצד שחשוב להגיד לו- לך תקרא על שלבי האבל, זה ייתן לך במה להיאחז. תדע שבסוף ההכחשה, הכעס, המיקוח, הדיכאון, אחרי כל אלו מגיעה ההשלמה, ויש למה לחכות, כי הקבלה זה השקט, זה הפלאטו, זה הניצחון.

והנה, פתאום גיליתי שאליזבט קובלר-רוס הייתה מבריקה, ושאני עצמי שכחתי להיאחז בה, כי הייתי צריכה לדעת שאחרי חודשיים תגיע הקבלה.

והקבלה מלאה בהרבה תהליכים פה, כי מצאתי לי פה חברות אמת מופלאות שיודעות היטב מה הן עבורי (לב לב לב), גיליתי משפחות מהממות ואנשים נהדרים שאני אוהבת לגמרי, יש לי פה את מי שמצחיקים אותי מאד ויש לי את מי שאני מוקסמת מהם, אני מסתגלת בינתיים לחיי גרושה מבבלי ומבינה שאני כבר לא עורכת דין ואירית לא בחדר מולי, מבינה מה ערכו של ספורט בחיי (הצלת נפשות, שגרה מבורכת), מודה יום יום למארק צוקרברג ואם הייתי יודעת מה הכתובת שלו הייתי שולחת לו ולפריסליה פרחים כל שבת, וגם לממציא הוואצאפ יש לי רק מילים טובות להגיד.

וגיליתי שאבא שלי יודע לסמס מהמם ומרגש עד דמעות, ושדבי לא פותחת את היום בלי לשלוח לי לב, שירדנה לא סתם הלובסטרית שלי, שהבלונדיניות שלי מנצנצות למרחוק, שפיליפ ושות' יודעים להריח את המצברוח שלי מקילומטרים ותמיד יודעים מתי לסמס, גיליתי איך נוהגים בצד ההפוך, גיליתי שאני כבר ערוכה נפשית להגביר את המוזיקה באוטו (ציוני'ס- הדיסק שלכם הוא האושר שלי), שלא יקרה כלום אם אנהג לאט יותר, גיליתי שוותק היא אשכרה תכונת אופי, ושיש אנשים שנורא אכפת להם שאהיה בסדר, גיליתי שאני מסוגלת לעוט בנשיקות על הדוור הסינגפורי, גיליתי אנשים שהמציאו את עצמם מאפס והם מאושרים.

גיליתי שיום שישי הוא היום הכי קשה נפשית עבורי אבל גם הכי כיפי, כי הגעגועים בו הכי מורכבים ומצד שני שיגרת השישי פה נפלאה, ומאז שלין התחילה להכין חלות שישי (שאגב, אני בכלל לא אוכלת) ושיש מוזיקה ישראלית בבית וריחות של ארוחת ערב הכל הרבה יותר משמח את נפשי.

וגיליתי שבשעה 12 בצהריים כאן אני פותחת את גלי צה"ל ופתאום הצליל של 7 בבוקר ו"בוקר טוב ישראל" זה ממתק, שהמדינה הזו יפיפיה ומסבירת פנים, שקארי זה ממש טעים ושהקפה פירורים המאפן של עלית הוא גורמה פה.
ולפעמים אני עוד מתכווצת מהמחשבה שכל פעם פה זה להתחיל מההתחלה וזה מעייף את הנפש, שצריך ללמוד מחדש לדבר סמול-טוק עם אנשים חדשים, להתרגל לזה שקוראים לי פה עילית (לא כיף), לספוג את הרגעים שיהלי מתגעגעת לגיל ולעדן ולרגעים שקשה ליונתן עם כל העומס עליו, ולא תמיד הכל דבש, אבל הרגעים האלו נסבלים.

ויש רגעים שאני תופסת את הראש כמו אתמול, באמצע הופעה של "אימאג'ן דראגונס" המאלפים בפורמולה וואן שהייתה פה בסופ"ש, כשהתבוננתי פתאום מסביבי בקו הרקיע הסינגפורי המאלף וקלטתי שאני חיה פה, או כמו היום כשקבעתי עם עדינה בסאנטק והנהג נסע 70 פעם ליד הגארדנס ביי דה ביי ומרינה-ביי סנדס שהם פרקטיקלי שניים משבעה פלאי תבל (טוב, מהרשימה שאני המצאתי כרגע, אבל אני מה-זה צודקת הפעם) ואני נוסעת לידם כאילו כלום, ויש רגעים שאני מתפקעת מצחוק כמו כשגיל חוזר מהעבודה אחרי שאשכרה הלך לרכוש 9 אבנים אדומות שכוהן הפאנג שוואי ביקש ממנו לרכוש ולהניח ב- 21 לחודש בשעה 12 במשרד (טרו סטורי, אני נשבעת).

ולאט לאט אני טווה את חיי פה, מתגעגעת מאד לחיי הקודמים, אבל חיה אותם לצד אלו החדשים.

וחיפשתי פה שיר לשלוח אתכם איתו ומצאתי את זה, נו, "שבועיים בעיר זרה", אבל אתם תדמיינו שאריאל זילבר שם "חודשיים" במקום שבועיים, ושהעיר קצת זרה ולא ממש, ועל ה"הא!" אפשר לוותר, לא כזה דחוף לי.

"קניתי כרטיס לטייל בעולם 
לברוח מהחמסין 
לנשום קצת אוויר, להתרחק מכולם 
מהאינתיפאדה ומהמסים 
ובכל מקום אליו הגעתי 
אמרו לי למלא טפסים 
מאיפה באת ולאן תלך 
ומה יש לך בכיסים 

ואחרי שכבר בדקו אצלי את המזוודות 
ולא מצאו אצלי דבר 
חשבתי אולי אפשר עכשיו להנות 
חופשי ומאושר 
בכל מקום אליו הגעתי 
נזרע כבר זרע פורענות 
הרגשתי את האדמה רותחת 
ואין כיסוי לפורענות 

שבועיים בעיר זרה 
שבועיים בעיר זרה – הא! 
בלי אף מכיר או מכירה – הא! 
שבועיים בעיר זרה והשמש מאירה"