גולת הכותרת של השבוע החולף היא דילן, הודי תוצרת פנג'אב, שף סינגפוריסט שדי מריר על הממשלה שלו פה (אבל מותר לו, כי הוא מבשל להיט).
כן, כן, אני יודעת לאן תיקחו את זה, דילן, הודי אקזוטי יליד סינגפור, שף שמבשל מאלף בחווה אורגנית מהממת בפאסיפיק, כן, כן, אני מבינה את הכיוון, אבל טינג! עמודו! דילן הוא פנג'אבי נחמד בן 50, לבוש כמו פנג'אבי נחמד בן 50 בחווה אורגנית, עם מכנסיי החקלאים האלו והבלאנסטונס שלא קשורים לכלום? נכון שפתאום זה פחות מסתדר עם מוזיקה רומנטית של חוליו איגלסיאס ברקע?

אז דילן לימד אותי לבשל כל מיני דברים עם קארי. לא, תקשיבו, קארי זה הדבר הכי טעים בעולם פה. קארי ירוק, קארי צהוב, קארי בלי צבע, סתם קארי זה דבר טעים נורא, וזה מאד מנחם, כי לפחות מצאתי מה טעים לי פה בקצה העולם.

כפי שכבר פירטתי לא אחת, הייתי שמחה לאכול פה יותר דברים, אבל המקומיים פה אוחזים בתחביב שכזה, בו הם קוראים למנות בשם האסייאתי שלהן, ויש להם בעיה קלה לנסות לתרגם לך מה זה בעצם. עכשיו העניין הוא שזה יכול להיות משהו תמים לחלוטין, או שיכול נניח להיות חתול (לא ממש, אבל הבנתם את הקטע) או צב (זה דווקא כן, סורי), ולכן יש לי בעיה לנגוס פה באוכל מקומי כאשר קרני, הפוד אקספלוררית הצמודה שלי, אלילת האי לענייני מזון טעים ומקורותיו, אינה לידי וסותמת את פי בהסברים מלומדים ש"רגלי צפרדעים זה טעים כמו עוף" (ולא מותק, אני לא אשתכנע לטעום את עוף הצפרדע הזה, כמו שלא אשבר עם פרי הדוריאן שמריח כמו גרביים רקובות אחרי מסע כומתה של גדוד 51 באמצע אוגוסט).

אבל קארי זה נחמד, כאמור, למרות שנראה לי שאוטוטו גם זה ימצה את עצמו.

אגב, יש שני אנשים בעולם שמסוגלים להנות מקארי אמיתי אותנטי שיכול להבעיר לי את הגבות מרוב שחריף- ירדנה שלי, שבשבילה כל החריף הזה זה עניין נחמד, אם רק יהיה וואסאבי חמוד ליד, וכמובן אבא שלי, שמבחינתו אם לא עלתה אש ולהבה מהמזון, עסקינן במזון שלא ברור מה הוא.
אגב, אני אומנם מתעלפת מהדבר הזה, אבל רוב הסיכויים שכשאני אוכל למשל קארי ירוק, תהיה לידי כוס מים קפואים, ואולי רכב כיבוי קטן כזה, אבל אני עוד מנסה לאלף את החיך שלי להתאפס על הטוב הזה.

אז רחלי היא האחראית פה לקחת אותי לדילן בחווה בקצה סינגפור, מה שחשף בפני את העובדה שיש סינגפור במרחק 40 דקות מהנקודה בה אני נמצאת- הפתעה גדולה. פתאום באמצע האי העירוני הזה, עם הקונדו'ס העצומים של 30 קומות ובנייני המשרדים עם עשרות קומות, באמצע המקום האורבאני הזה פתאום מתגלה שמורה, חווה אורגנית מדהימה, עם אנשים שחיים בטבע בהרמוניה מדהימה, כולל סיפורים של דברים במה בכך עת פגשו קוברה חמודה או נחש פיתון לא מזמן (כן, ברור, בול המידע שעניין אותי), בחוץ פזורים אינסוף עצי תבלין ענקיים, שיחים, צמחיה עצומה ריחנית מופלאה, ודילן אחד שמלמד לבשל את האוכל שלו באנגלית שלשם שינוי הבנתי (ואין לחשוד בכישורי האנגלית שלי, מיינד יו אול), מפציר בנו לא לרשום את המתכון אלא רק לזכור אותו ולעשות אותו שלנו, מפגין הבנה אינסופית באיך להפוך כמה דברים על השולחן לאוכל מופלא ומרתק. מצאתי את עצמי נשאבת להסברים שלו, לשיחה איתו, ליכולת שלו להבין את האוכל שעליו גדל ולאן לקח אותו.

חזרתי הבייתה אחרי היום הזה מוקסמת, פתוחה לעוד סוג מזון שלא עניין אותי דקה לפני, כשגשם מטורף מקדם את פניי בדרך הביתה, וחחחחחחחם. חם שאין דברים כאלה ואני באמצע מונסון. גשם גשם גשם גשם גשם גשם, בלי סוף מים עפים על האדמה, ואיך שנגמר הגשם, חכו רבע שעה ואין זכר בכלל לטיפה.

כל הזמן הזה, הגוף מסמן לעצמו שגשם זה מרק עוף, שתכף אכנס מתחת לפוך, שהאויר משתנה, הגוף לא מבין מה זו הגופיה הזו באמצע החורף, ובעצם זו אשליה. החום אותו חום, הגשם לא מקרר כלום, הלחות נותרת רגילה, מרק עוף זה רעיון גרוע במיוחד, ושמיכת פוך זה באמת רעיון טוב אם אזכור למזג את החדר ל- 16 מעלות קור.

ואז קמתי בבוקר אחרי עוד לילה גשום בטירוף, ומול העיניים שלי הופיעה קשת. לא אחת, שתיים. אשכרה קשת סינגפוריסטית, ואני ילדה של קשתות בשמיים, יש לקשתות אפקט מאגי עליי, אני מוצאת את עצמי מיליון פעם עוצרת בצד הכביש הישראלי ומצלמת קשתות, מאז שאני זוכרת את עצמי קשת בשבילי היא סימן ליום טוב, למשהו שמצליח לפזר עליי נצנצים של טוב, וככה התחיל לי הבוקר הזה שהמשיך לי שבוע באמת ממש טוב לנפש.

לא מיותר יהיה לספר לכם שהשבוע המשפחה שלי גדלה בטלויזיה מהממת שרואים בה כאילו האנשים פה ממש בסלון (כן, כן, ככה אני מעדיפה לחשוב על אדם לוין ממארון 5 ששר פה אתמול), ואחד הדברים הכי אדירים זה החיבור שלה למחשב, מה שאומר שאני מפזרת בבית עכשיו מלא מלא מוזיקה והכי כיף לי ככה, השקט כל כך לא אני, והמוזיקה מחזירה לי חלק מהדרך לחשוב בהיר.

באמצע השבוע דפק פה הדוור והביא לי את הלב של דבי אהובתי ששלחה לי חבילה שהזכירה לי מי היא בשבילי, טלי האהובה שלי חזרה מוייטנאם ועדינה חזרה מסרי-לנקה, נועל'ה עוד פה לפני חופשת מולדת (בכי בכי בכי), ליטל הפציעה לבוקר כיפי של בנות, שרון הגיעה ככה בספונטניות עם הבנים לערב כיפי לגמרי ובאחת בלילה קנתה איתי במוסטפא המצחיק הזה מפה לשלוחן ופירות יבשים, הבוקר היה אדיר בציון ברוך עם נועל'ה וחגית, ויהיה אדיר לא פחות בערב כשהבית יתמלא קולות שמחים עם אוכל של שישי שעכשיו לין ואני סיימנו להכין עם מייגן טריינור ברקע, ונו, ועם המוזיקה של הילד הזה, ג'סטין ביבר (אגב, לפני כמה חודשים שמעתי שיר שלו באוטו, שאזאמתי אותו ועפתי על זה שזה ג'סטין ביבר, באותו יום בערב גיליתי שיהלי שלחה לחברות שלה בוואצאפ את המשפט האלמותי "איזה בושות, אמא שלי שומעת את ג'סטין ביבר". טרו סטורי).

ושגרת השבת מתחילה להיכנס לפה, וברקע הכתיבה פה עדי האהובה כל כך מאורנית מסמסת מילים מושלמות, וירדנה שלי ואני עם הפילוסופיה על הגעגועים, ולא הצלחתי להחליף מילה עם לילו שלי או ווייפי כל השבוע כי הן בעולם המטורף היומיומי שלהם, והגעגועים ממשיכים להיות הטינטון הקבוע שלי, כזה שלומדים לחיות לצידו באהבה.

ובינתיים שולחת לכם את הטוב הזה שממלא לי את הבית במוזיקה, איך ליבי ער.