#58 פילאטיס לזרת, מקדשים בני 150 או אימאג'ן דראגונס

בוקר של יום ראשון פה שונה כל כך מהבוקר הישראלי.
תקשיבו, הסופ"שים פה זה סטארטאפ של החיים.
אז נכון, בשישי עובדים פה רגיל למדי, אבל משהו פה מאד הגיוני, כי כשחוזרים הביתה יש בכל זאת משהו מאד ישראלי בארוחות שישי פה, מתעוררים לשבת, יש יום חופש, ואז מגיע ראשון, הופ! שוב יום חופש!

לקח לי זמן להסתגל לעניין הזה פה, אבל היי, זה עובד, ועובד לא רע.

לאט לאט אנחנו מסיימים פה את הלוגיסטיקות הטכניות. בסופ"ש האחרון פקדנו פה את האקספו, שזו תערוכה מופרעת של קומות על קומות של טכנולוגיה, נחילים של אנשים מחפשים מדפסות (שגיל רכש בול באותו מחיר אגב לפני שבוע, אבל למה להתבלבל עם עובדות), מיליון מחשבים-לפטופים-מק'אמו-ושות', וכן, אפילו מה שחיפשנו- טלויזיה.

אובכן, חיכינו די הרבה זמן לאקספו הזה בשביל טלויזיה (אפילו שקלנו להמתין עד דצמבר לסיילים), אבל חאלאס, היינו צריכים לסמן גם על זה וי, אז הפצענו בתערוכה ואחרי אינסוף תיחקורים (יה רייט, 7.5 דקות והחלטנו איזו), התרחבה המשפחה ונרכשה טלויזיה קעורה יפיפיה וענקית של סמסונג שתפציע בביתנו ביום חמישי.
ועוד מטלה התאדתה מהיומן.

את בוקר יום א' פתחתי בפילאטיס של דין, וכן, זה מפסיק להצחיק אותי מה שהיא עושה לי.
תקשיבו, אני אשה מבוגרת. לא מזדקנת בחן. לא מבינה מה יוצא לה מכל מיני תרגילים בהם היא מאריכה לי את זרת ימין (תוך כדי נביחה "אתן מרגישות את זה?! כן או כן?!", נו, באמת, אשה, זו זרת! זרת!), והאמת היא שלא חשבתי שכל כך אשמח מביקור המולדת שלה בשבוע הבא בישראל, אז אוכל להתייחד עם שריריי הדואבים לפחות למשך שבוע וחצי עד שתחזור. אבל כן, יש למה להתגעגע, כי כשהיא לא צורחת עליי לא להפיל כדור שתקוע לי בין הברכיים שעוד נותרו לי (לא לאורך זמן, מסתבר), היא דווקא הכי חמודה ביקום, אז בינתיים אני סולחת לה, אבל רק בינתיים.

חזרתי הביתה מורעבת שאין דברים כאלה, ופשוט התחבקתי עם סלט וטחינה שלין ואני הכנו פה אתמול, מהזן נטול הסלמונלה.
אני מניחה שלא ברור לכם הטו מאץ' אינפורמיישן שלי פה על מה אכלתי, אבל בשבילי טחינה פה עם סלט זה החיים, האושר, זה לא אסייאתי (ואני לא סובלת אסייאתי לדעתי), ודווקא כי ביומיים האלו לין בחופש, הישראליות שלי פה מרימה את ראשה ואני אוכלת בבית רק ישראלי, ולא שום דבר שקוראים לו "בי-הון" או כל מיני שמות אחרים שמקפיצים את האוכל בהם.

בדיוק כשסיימתי את הטחינה-סלט-קפה-נמס-חרפה-עלית שלי פה, נועהל'ה שלי סימסה שנבוא לבראנץ' בנהר. וככה מצאנו את עצמנו ביום מקסים אוכלים יחד בשמחה גדולה על הנהר היפה פה, ומעבירים יום מקסים, ואפילו מצילים תינוקות פנדה במשחק מחשב קורע מצחוק שטליה, גאונה בת 5.5 לימדה אותנו.
שבנו הביתה כי יונתן היה צריך לעופף לפעילות פה בקהילה שאירגנו לתיכוניסטים באופן מופלא. אני כבר דמיינתי בעיניי רוחי את האיחוד המרגש שלי עם ההולנדיה שלי האהובה, כבר הכנתי בכריות את השקע לראש שלי, ואז צחי, אדמו"רי לעניין סינגפור והתפוצות, סימס ש'יאללה, בואו בספונטניות איתנו לראות את חגיגות ה- 150 למקדש שקר כלשהו, כי שורפים איזה דרקון'. נו, שורפים דרקון ואנחנו לא נבוא? פחחחח.

וכך מצאתי עצמי איכשהו באוטו, בדרך לחפש מקדש עם דרקון שבדרך להיות היסטוריה, פוגשת את צחי וזוהר ואת רחלי ושי, אוסף של מעיין נובע לכל דבר שקשור באי הזה, תענוג של אנשים.
בדיעבד ארגיע אתכם שאף דרקון לא באמת קיפח את חייו שם בחגיגה, אבל תקשיבו, העסק הזה של דרקונים רציני פה.

זוכרים את אל"מ רוקני מטקס יום העצמאות בצה"ל? אז יש להם רוקני לדרקונים. מישהו שזה כל מה שהוא עושה כבר מיליון שנה- קשיש נחמד שבונה דרקון של 40 מטר מקש וחבלים, משהו הזוי, עצום, אינסופי, גאונות של קונסטרוקציה. חצי שנה יושב קשישא ובונה דרקון. בחיי.

וכן, את הטקס אכן מתחילים בזמן, ופתאום תהלוכה שלמה של מאות אנשים נסערת מהפצעתו של הדרקון המטורף העצום הזה מפתח המקדש העצום שחוגג יומולדת 150 (כל כך צעיר וכבר במדים, אין לו מה לעשות בחיים?), הרעש, הצלילים, המוזיקה, הטירוף, הלהקה שנוסעת מאחוריו ועושה לו את הפסקול, כשעל הרכב הזה של הלהקה נעוצות חרבות ענק, ומהרכב בוקעת מוזיקה אותנטית מחרישת אוזניים.

40 מטר דרקון רוקד לידי, מסביבו להקה של רושפי אש עצומה, כזו שכל רשף אש שלה ממיס לי את מעט הנוצות שעוד נותרו על ראשי. אני מתבוננת בהשתאות, החויה הרב חושית הזו מטריפה את השכל, זה פשוט קסום.
בצד יש מופע של מתופף יחיד שממלא במה במיצג אש מטורף עם תופי ענק, ואני מגלה שאני לא מסוגלת להוריד מהמחזה הזה את עיניי, והמוזיקה ממלאת את כולי.
ככה שעה וחצי של מוזיקה מטורפת, דרקון בתהלוכה ענקית, מאות מאמינים טאואיסטים אחריו, ואחד אלוהינו.

ואחרי זה צחי ורחלי מגלים לנו את הפוד קורט המדהים של גיילאנג, ואני מגלה לעצמי שהמנה האהובה עליי בכל היקום הסינגפורי היא קארי ירוק עם עוף, ואני יכולה להזמין את המנה הזו כל יום כל היום, אם נתעלם מהחיבה הסינגפורית לשטות בזרים פה בתיאורי מידת החריפות (רמז: כשסינגפורי אומר לך "חריף רק טיפי טיפונת"- תדאג, אלא אם כן אתה ירדנה שלי שעבורה גם וואסאבי מופרע זה דבר נחמד ביותר סך הכל), ובעצם אפשר גם להתעלם מדו"ח החניה הלא ברור שהמתין לנו על האוטו, וככה חזרנו הביתה מאושרים ושמחים על היום הנהדר הזה שבאמת לא יכול היה להיות יותר טוב מזה.

אבל כן היה יותר טוב מזה, כי חצי שעה אחרי שהגענו הבייתה, אירית הפציעה אצלי בסימוסים המצחיקים האלו ששתינו יוכלות לנהל שעות, שנעים בין כתבי הגנה, חתולים או בין סוגיות ביהדות, וחצי שעה של סימוסים כאלו היו הפינאלה של הטוב פה.

יום טוב מסתיים לו פה, נינוח, שליו, שמשי ונעים, יום מלא בדרקונים ובאנשים נפלאים מסביב. מוכנה להתרגל תמיד לטוב.
וזה טוב.

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “#58 פילאטיס לזרת, מקדשים בני 150 או אימאג'ן דראגונס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s