את הבוקר התחלתי על הליכון בג'ים למטה, החלטה עקרונית חדשה שלי לחזור לעצמי, כי חאלאס, שיחררתי לעצמי את החזית הזו כדי למזער חזיתות, אבל די.
כרגיל, אני וחוש הניווט הקלוקל שלי- כמה כבר צריכה בחורה כדי למצוא את הכניסה לג'ים מתחת לבית שלה, ולא שיש הרבה אופציות, כן? הוא באמצע הקונדו צופה על הבריכה. כן, כן, עדיין מצאתי את עצמי רבע שעה עושה פטרולים מסביב פה, עד שבסוף התברר לי שחיפשתי את הכניסה בכל אזור, חוץ מהאזור הכי הגיוני שיש, כלומר מתחת לג'ים. בדיוק מתחתיו.
וכך מצאתי את עצמי בחדר כושר עם יפנית על הליכון שמעלה עשן כבר מכמות הקילומטרים שזאתי טחנה עליו.

אגב, יש פה איזה אישיו עם אסייאתיות- בשום שלב אין לדעת, ולו באופן קלוש ביותר, בת כמה אותה אסייאתית. היא יכולה להיות בת 18, בת 26, בת 32 או 44, אין לדעת, עד השלב שבו אותה אסייאתית פשוט מסתפרת קצר ואז היא תוך דקה בת 70 וזהו ונגמרת הדילמה.
גם כאן היה ברור שאין לי שום סיכוי לדעת בת כמה אותה יפנית חורכת הליכון, אבל יכולתי לנחש שהיא קרובה לשלב התספורת הקצרה, מה שהכניס אותי אוטומטית לדיכאון, שכן חרף גילה המרומז הבחורה הזו הייתה בהחלט מוכנה למירוץ אולימפי, בעוד אני מקסימום משתלבת במירוץ פאראלימפי.

תוך כדי אני קוראת קישור ששמה ורד המהממת מפה בפייסבוק שלה, מאמר מקסים מ"אלכסון" על מה שפעם קראו לו חופשת מולדת, התיאור הזה של רילוקיישנר שמפציע פעם בשנה בארץ, מה קורה לו בארץ בחופשה הזו ומה קורה לו כשהוא מחוץ לארץ, כמו נניח החשש שדברים ימשיכו בלעדיי, כמו שזה כל כך מוזר שהבלונדיניות נפגשות בלעדיי וממשיכות את חייהן ככה כמו כלום (וחוגגות למיכ יומולדת, ייאיי!), והרי היקום התהפך ולא יכול להיות שאני פה והחיים 'שם' ממשיכים רגיל. קוראת ונדהמת מהמילים המנוסחות היטב, מהתחושות המועברות במאמר הזה, מבחירת הדוגמאות שיושבות עליי חזק, ומוקסמת מתיאור הפערים הרגשיים שהמחבר היטיב לתאר, וחושבת לעצמי שהלוואי שיכולתי לשלוח לכל אחד מאהוביי 'שם' את המאמר שיבינו.

מולי בהליכון פרוסה הבריכה הענקית של הקונדו, שאגב, חרף אורכה האינסופי, גובהה לכל האורך הוא 1.20, שזו הנחיה סינגפורית שנועדה למנוע טביעות, אבל חבר'ה, מישהו לא חשב פה עד הסוף עם הקטע של לשבור את הראש מקפיצות ראש.
בעודי מתצפתת על הבריכה כשאני מקרטעת בקילומטר השני נניח, אני קולטת ממול את יפנית ב' שמה על ראשה כובע ים, ומתחילה להרביץ שם זיליארד בריכות כאילו כלום, בעוד אני כאמור מקרטעת לי שם בלי אויר, וחושבת לעצמי שאולי מדובר על אומה קצת קוקואית מחוויותיי כאן, אבל ראבאק, הם בכושר, ססססססאמק.

וככה, בשעה 9 בבוקר אצלי אני כבר מרגישה שחוזרת אליי ההליכה, שומעת בינתיים גלגלצ, מה שנורא מוזר, כי בעצם כשאצלי 9 וחצי בבוקר, בישראל 5 שעות אחורה. השדרניות לוחשות, מדווחות שהכבישים ריקים, שומעים את האולפן חצי רדום, ואין להן באמת מושג שם באמצע הלילה שבחצי כדור השני הן אצלי על באוזניות מחזירות לי את האויר, כשכל כך בוקר פה.

אחרי שיפנית א' מסיימת את ההליכון לידי ויפנית ב' בבריכה ה-96 שלה, יפנית א' קדה קידה מתוקה אליי, ומברכת אותי לשלום, ומשאירה אותי לבד בג'ים. תוך שניה אני מנצלת את הלבד הזה בחדר, ושולפת מהנייד את האוזניות ומפזרת בחדר מוזיקה גלגלצית בקולי קולות, מאיצה לעצמי את הקצב, ובאמת שנחמד.

ואז אני שומעת פתאום את אחד השירים שאני הכי אוהבת, "דה גירל פרום טייגר ביי" של דיים שירי באסי המדהימה.

לפניי כמה שנים שמעתי את השיר הזה לראשונה, והשיר והקול הזה הענקי הימם אותי. כמו כל דבר שמעיף לי את הראש- קראתי כל מה שאני יכולה על הטקסט הזה שהיה ברור לי שהוא בעצם שיר אהבה למקום שבו נולדה שירלי באסי, מקום פחשפה בריטי ששירלי באסי היא הייצוא האולי יחיד שלו, מה שנשמע הגיוני בערך כמו שמישהי תכתוב שיר אהבה לרמלה (נו אופנס, קוראיי מרמלה), אבל משהו בשיר הזה עשה לי בור ענק בלב.

וככה אני לבד בג'ים הסינגפורי הזה, מולי יפנית ב' ממשיכה לחתור בבריכה במרץ, מלזי אחר מנקה את הבריכה, אני כבר מדדה בקילומטר הרביעי, מוזיקה בקולי קולות בחדר, אני מקשיבה למילים ושוב זולגות לי הדמעות (הקורא אבא- לא להיבהל, סתם דמעות, לא קרה כלום), כי היא מרגשת, ואני שומעת את המילים האלו שלה:
"I bought a ticket to a lifetime, there's no denying who I am, forever young, I will stay, the girl from tiger bay"
ומוקסמת מהפשטות הזו של אשה ששרה על מי הייתה באופן כל כך אותנטי וכנה שמצליח להזכיר לי מי אני ומאיפה באתי ושלא בטוח שאני כל כך קשורה למקום הזה שאני חיה בו, ועדיין נותרתי עוד חצי רגל במקום אחר, וזה קצת מתחיל להרגיז אותי שזה ממשיך לנהל אותי ולא עושה סימנים של עזיבה.

וכמו כל שישי מאז שהגענו לחיי האלו אני חושבת על שגרת שישי הנהדרת שהייתה שלי כל כך הרבה זמן- הקפה בבוקר אצל יוסי עם החונטה של פיליפ (שם בדוי) ועשרות החברים המצטרפים כמו בכיסאות מוזיקליים לידינו בשולחן, הסופר הקבוע והקיטורים שהשירות בו נורא, הטיול הקבוע לגילה ויפעתי בחנות האהובה עליי ביקום, המפגשים האקראיים האלו בשמש במרכז המסחרי שכאן הוא אפילו לא האזור של הכספומטים. הקסם הזה שיש לו ריחות וצלילים ומולקולות של שישי בערב, משהו באויר שמשתנה החל משלוש-ארבע בצהריים ככה, משהו שלא באמת קורה כאן בדרך כלל.

ואני אורזת את עצמי מהג'ים כדי להגיע הבייתה כי עדינה האהובה באה אליי לארוחת בוקר (ובאמתחתה הפרחים היפים ביותר שיש, לב לב לב), ומהבית שלי עולה ריח מיוחד במינו. לין חשבה שישמח אותי מאד אם תכין לנו חלה לשבת, והנה, יש חלה מהממת בתנור עם הריח המדהים הזה שמתפזר לי בבית ומכניס היגיון בהכל פה, והדמעות של שירלי באסי מתערבבות עם הדמעות על פקקטע חלה לשבת שהכינה אישה פיליפינית מקסימה שמבינה מבלי שאגיד מה זה יום שישי.

ואחרי שעדינה מפזרת לי שמחה גדולה בבית כמו תמיד, אני מתפנה להחליט עם לין שנארח היום בערב, ושתינו מתחילות לבשל יחד בבית אוכל מלא אהבה ובית, צוחקות צחוק גדול כשאני מלמדת אותה את המתכון לעוף במלח (רמז: מניחים עוף, מפזרים סביבו מלח, הופ- מתכון!), הבית מתמלא אנשים נהדרים, ילדים צוחקים וחתולה אחת שנסה על נפשה ממקום למקום, והנה, נולדת לי השבת הסינגפורית עם האופי המיוחד שלה.
ויש לי את זה וזה נחמד, ולכם יש עכשיו את שירלי באסי, וזה נחמד לא פחות.

תפתחו רמקולים, תבינו למה ירדו לי דמעות ענקיות היום בג'ים, ושתהיה לכם שא-א-בת שא-לום: