#56 על פיקניקים מרבעי מעגל, אוזניים כואבות נורא או סופרגירל שלי

עוד מעט חצות סינגפורי, סיומו של סופ"ש (שכאן הוא כולל את יום ראשון, הזיה שטרם הסתגלתי אליה).
כבר יומיים מתפוצצת לי אוזן ימין (אני בהכחשה אגב), ולכבוד השבוע החדש הבא עלינו לטובה לפני שעתיים הצטרפו לחגיגה אוזן שמאל והגרון, ייפי! כיף!

אם נתעלם מכל החגיגה הגריאטרית שאופפת אותי כאמור, חזרנו בערב מהפיקניק המסורתי פה של הקהילה לקראת תחילת השנה, אירוע רב משמעות פה לכל מי שחדש באי, כי לפחות בעיני זה בעצם החותמת הרשמית בדרכון של העולים החדשים לפה.
אגב, הקסם הוא שאין שום משמעות לעובדה שאנחנו חדשים פה- כולם מגיעים באוירה נורא נורא טובה- ותיקים ממש, ותיקים פחות ועד בואכה בשר טרי כמונו. כולם מלאים במלא גוד ווייבס, תכנון מרשים שהיה ברור ששווה יהיה לחכות לו.

אלא שכאן הבוקר יכול להתחיל שמשי וחם למות, ואחרי דקה פתאום עף עלייך גשם שבשיראל היו פותחים איתו מהדורות- ככה עשר דקות גשם גשם גשם גשם, הופ נפסק, הופ נראה שיהיה קריר, הופ לא, הופ עדיין חם למות, וחוזר חלילה.

אז הבוקר באמת התחיל יום מהמם לגמרי- שמש, 100 אחוזי הלחות היו דווקא נעימים למדי, בקבוצה הפייסבוקית של ישראלים בסינגפור בירכו על מזג האויר שהאיר פנים לפיקניק, והופ! מ- 12:00 בצהריים עף פה גשם כאילו ינואר בישראל, אבל ינואר מופרע כזה, עם נחלים שוצפים שממלאים את הכנרת.
לקראת ארבע, השעה היעודה לפיקניק, הבנו שטוב לא ייצא מזה, כי מאיה ואופירה כבר הגיעו ליעד ואיך לומר- ראו כי (ר)טוב.
אפילו לא טרחתי להתלבש ולהתארגן כי הייתי בטוחה שיתבטל וזהו, אבל לא, שתי המצוינות האלו פשוט ריבעו את המעגל, עלו על הנקודה הבודדת באי שלא שמעה על הגשם, וחישבו מסלול מחדש לגנים הסינים והיפנים באי, שזה עוד פארק מפיל לסתות שרק אלוהים מבינה איך יצרו את הפארקים האלו באמצע העולם.

חובתי לאומה היא לדווח שלא הייתה בגופי ולו עצם בודדת וקטנה שרצתה לקום מהספה ולצאת לשם אחרי שבראשי החלטתי שבוטל האירוע, אבל אז אופירה הגאונה שמה תמונה עם הכיתוב הכי פולני שהמציאו "רק אל תעשו לי הקיץ של אביה" פלאס צילום של השולחן הענק מסודר ופארק ריק, וטינג! הפולניה החומלת שבי התעוררה, והחלטתי שרק זה חסר שהיא ומאיה יהיו שם לבד עם קערת הסלט ובקבוק השתיה. יה רייט, ליטל דיד איי נואו.

אחרי נהיגה אינסופית לשם (הסטנדרטים שלי השתנו באופן מחפיר, נהיגה של 20 דקות היא כבר עניין לדווח עליו, 30 דקות זה כבר סוף העולם כי מישהו השתגע בסינגפור), לרבות מלחמה אינסופית עם הווייזית והג'יפיאס הסוררים שסירבו בצוותא חדא בסך הכל לכוון אותו לחניה של המקום הזה, נחתנו בלוקיישן החדש. איחור סביר למדי של שעה וחצי בסך הכל, אבל מי סופר (רמז: ספרו).

עף לי הלב. מלא מלא מלא אנשים, מקילומטרים ראינו אותם מרוכזים בפארק. דין המשוגעת, אהובתי הזו שבאמאשלי יש לה קוצים במילימטר הטוכעס הפיצי הזה שיש לה, כבר עושה שם הפעלות, כולם במינגלינג משגע, שומעים צחוק למרחוק, ילדים על קורקינטים וסקייטבורדים וכל מיני וואטבאר דברים נוסעים על גלגלים כאלו, כדורים על הדשא וגוד ווייבס. בחיי.

והנה באות לקראתי הפנים המחייכות של איילה שהגיעה ואמרה "אה, סוף סוף אני רואה אותך" (וגילתה לי איך זה שאנשים קוראים אותי ורואים דברים שאני אפילו לא ידעתי, טפו, תבורכי) ואיזה חיוך, איזו לבביות, ואני מבקשת להכניס לפרוטוקול שבעלה החמוד הזה אמר שהוא קרא אותי ושאני "ממש אשה מצחיקה", מה שגרם לליבי לעוף למעלה משימחה, איך שיטיתי בו! הא! (ולפרוטוקול #2- אני לא רק מצחיקה, אני קורעת! הורסת מצחוק!).

ואחרי נורא מעט זמן החשיך והופ, במופתיות מדהימה תם הטקס, ובדרך חזרה לאוטו עוד קלטנו את ההזיה המופרעת שבה נחיל אדם עומדים באמצע הפארק, אנשים מבוגרים לרוב, טלפונים שלופים, והאידיוטים צדים פוקימונים! נחיל אדם! משהו לא שפוי ממש. ככה תקועים בקרן פינה בפארק, וצדים פיקאצ'ואים.
מיותר לציין שבכורי הגאון נעמד גם הוא לידם עם הנייד, וככה מילמל בקול שמצא איזה נדיר או משהו, וככה גרם לכל עדר הציידים המופרעים האלו לעוט על מיקומו, ובכך לפנות לו את הדרך. אמרתי לכם שהילד מחונן או לא?

והכל יכול היה להסתיים ככה בפשטות, אלא שאחרי שחזרנו הביתה, נולי שלי היפה והקטנה חטפה את משבר הגעגועים לארץ.
נכנסה אליי לחדר בוכה דמעות ענקיות, קשה לה. היא מתגעגעת לחברות בארץ ואני בוכה איתה כי אין לי איך לעזור לה ואין לי שום שקר אופציונאלי למכור לה שיקל עליה.
וישבנו שתינו מלטפות ומייללות, כל אחת על חברותיה שחסרות לה כל כך, והחלטנו שהיא תנחם אותי ואני אותה, והיא לקחה עליי אחריות ואמרה שנלך לשטוף פנים יחד ושאחמם לה פסטה.

וככה הגיבורה הקטנה שלי התרוממה כעוף החול, ובדרך אספה גם אותי.

ילדה בת 10 עם כוחות על. סופרגירל שלי הקטנה.

מחר יום חדש. אוספת את עצמי להולנדיה, הולכת לצפות את האוזניים בטון טיפות אוזניים או מה שלא הבאתי איתי מהארץ. נתראה בבוקר. ביוש.

מודעות פרסומת

6 תגובות בנושא “#56 על פיקניקים מרבעי מעגל, אוזניים כואבות נורא או סופרגירל שלי

  1. אדם שלא מבין את שתיקתך, לעולם לא יבין את
    מילותיך. אז אני שותקת. אני יודעת שאת מבינה שבשתיקה שלי אני מאחלת ומייחלת לקטנה שרק יהיה טוב ושרגעי המשבר שמתגנבים מידי פעם יעלמו ושרגעי האושר, השמחה והסיפוק יתעצמו לעומתם. פשוט אין לי משהו חכם אחר לומר שהרי השינוי הוא עצום ולעולם לא יבין אותו מי שלא עבר אותו על בשרו. 😍😘 לילה טוב ובריאות אהובים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s