הראשון לספטמבר.
היום הזה שבו הרגשתי במלוא העוצמה איך ליבי במזרח ואנוכי במערב.

כבר מאתמול הפייסבוק שלי התמלא בהורים מתרגשים, סופרים דקות, תיעוד של עשרות ממים קורעים של הורים שפרקטיקלי טורקים את השער על הילדים מאושרים למות, מהשקט הזה של סיום החופש הגדול הזה. זיליארד תמונות ילקוטים ממתינים ליד הדלת.

אני, להזכירכם, כבר 3 שבועות אחרי שהתחילה פה שנת הלימודים.
שנה ראשונה שבה בראשון לספטמבר אני לא בסופה של פגרת בימ"ש, שנה ראשונה שאין תמונת תחילת שנת לימודים בגינה היפה שלנו בצד שהשמש לא שורפת לי את התמונות, שנה ראשונה שבה אני לא יושבת בשמונה וחצי אצל יוס בקפה (פיליפ, נבי וענבי אהוביי, ת'געגעת), שנה ראשונה שאין לי את התחושה המתוקה הזו של היום המיוחד הזה שאני בבית מחכה לשובם של הילדים מבי"ס, כמו אמא כזו של בית.

יש לי פור של 5 שעות על בית ישראלי ממוצע פה, מה שבעצם הפך את 11 בבוקר וצפונה שלי פה לטיפטופים (בואכה מבול) של תמונות של ילדים יפים, מרוגשים, לבושים חגיגי בחולצת בית ספר לבנה מבהיקה עם סמל בית ספר. דווקא את התמונות האלו הצלחתי לצלוח בכבוד מעורר הערכה, לא יללתי הרבה בלב, אבל הבלונים, התמונות של הבלונים הכחולים, התמונות האלו עשו לי קוועץ' בנפש.

שנה ראשונה בלי הבלונים הכחולים של אורנית כמו בכל ראשון בספטמבר. מי ידע שיהיה לפקקטע בלונים כזה כוח מאגי עליי.

כל ראשון לספטמבר, למרות שזה ככה כל שנה, אין הפתעות, כל שנה בראשון לספטמבר באורנית שלי אנשים פותחים דלתות, מלווים את הילדים לרחוב, וכל מה שרואים מסביב זה מיליוני בלונים כחולים. על ידיות של מכוניות, על גדרות, על שערים לבתים, על עצים. בכל מקום בלונים כחולים.

מכירים ריח אורנים כזה שמעיף אותך לאיזה טיול של פעם? ריח של מרק עוף בחדר מדרגות שמזכיר בית? בושם שמחזיר אותך לאהבה שהייתה? אלו הבלונים. הם תמיד ביום ספציפי, תמיד יש ביום הזה שמש טובה, תמיד הגינה מאירה פנים בבוקר הזה, כולם מחייכים מסביב, גוד ווייבס.

ונעה הסיסטר שלי שלחה לי תמונת בלונים בבוקר, ידעה מה היא מראה לי, ודבי צילמה לי, והתמונות זרמו אליי, והפיד שלי התמלא בתמונות של הטוב הזה, וממש ראיתי והרגשתי את השמש הראשון לספטמברית הזאת מלטפת לי את הפנים, ואת הצלילים של היסודי הדתי שמול הבית שלי עם הקול של המנהלת הצרודה תמידית שם, ואת כל השמח הזה של תחילת השנה.

וזה בדיוק הרגע הזה שמתחיל להיות חוקי לברך בשנה טובה, ולהתפעל מכל הילדים האלו שבגרו לנו מול העיניים, גבהו, יפו, התעצבו, להסתכל על אימהות כמוני שצועדות עם אותם ילדים שהיו פיצים יחד עם הילדים שלי בג'ימבורי, ופתאום יותר גבוהים מהן (הקוראת בתחי- את לקחת את הקטע הזה רחוק מאד, תודי).

הבן שלי היה צריך להתחיל היום את התיכון החדש בישוב, שהיה הבייבי שלי. יותר משנתיים עבודה יומיומית שהשקעתי עם האנשים הכי טובים שיש על הקמת תיכון שיהיה לנו בישוב, עם חזון, עם שכל, שעות אינספור על ניסוח כל אות, שעות של השקעה ואהבה על תיכון שנפתח ואני לא רואה את זה. כשסיפרנו לחברים בישוב על הרילו, אחת הבדיחות הייתה ששרפתי את המועדון והשארתי לכולם את התיכון וברחתי, מה שהממממ, ייתכן שנכון, אבל טוב, נו, קצת פחות.
והנה יונתן עכשיו מאחוריי בשיחת סקייפי עם החברים האהובים שלו, מקשקשים על התיכון (שקר מוחלט, המילה היחידה שהם סיפרו על התיכון היה שהיה יום "רגיל". לך תבנה מדינה ככה). הם בתיכון. אדרי ונועה ושחר ומעיין ואלון וכל הילדים המהממים האלו שגדלו לי בבית. הם בתיכון, ראבאק.

יהלי ומאיושה קשקשו עד לפני שעה את הקשקשת הקבועה שלהן, ומאיושה סיפרה לה כמה הורגש בחסרונה בכתה. אחר כך עוד קצת זמן עם עדן שלה. ראיתי על יהלי את המבט, אולי בילבול כזה, אולי בשניה הבינה מה באמת קרה פה, והיי, היא תמיד הייתה לייט בלומרית, אבל אני כל כך מקווה שזה עבר לידה מבלי ששקע.

פשוט לא יאומן שאנחנו 18 שעות ממה שהיה המקום שלנו, החזית המיטיבה שלנו.

ופה, השגרה שלנו, ושגרה זו ברכה.
הילדים משכימים כל בוקר- מקלחת בוקר ומדי הפנימיה השוויצרית, לין מכינה להם את האוכל המפונפן ביותר שיש לבקשתם (סופר סטייל ליונתן שמשום מה ממשיך להתעקש על שנגוויץ חביתה, גו פיגיור), קצת מוצי פוצי עם הסינגתולה, והופ, מעופפים למטה לסקול באס, וחוזרים הביתה בארבע ורבע.

ליונתן יש כאן חבורה מאלפת של חברים משובחים מהשכבה (היקום פיצה אותו על החבורה המדהימה שנותרה בישראל), ויהלי עוד מדשדשת פה לאט לאט ועוד לא מצאה את האחת שלה בשכבה (קצת בעיה כשאת בכתה של שלושה תלמידים, כשאת הבת היחידה), אבל עומדת בזה בגבורה.

אני פה מיום ליום מגלה עוד ועוד נשים מופלאות, יותר ויותר מוצאת לי את הקרובות והאהובות ביותר עליי שהן לי חברות אמת פה, נהנית ממה שקורה כאן בחברותא (היה לנו פה אפילו ערב סרט למות מצחוק), והקטע- הן קוראות לי פה "עילית". אפילו הפסקתי לתקן אותן מרוב ייאוש, אבל זה מצחיק אותי למות.
שנים שאני לא עילית, שנים שכשקוראים לי בשם הזה אני חוששת שמנהל הבנק בקו השני נניח או ממזכירות בימ"ש, והנה, פתאום אני עילית פה, ואני עוד תוהה אם לספר להן שליתי היא המגניבה ועילית קצת פחות.

אז לפני שאני מתעופפת פה ולוחצת על "שלח", רק שתדעו שחיפשתי לכם שיר על בלונים. יצא שהתלבטתי בין שיר של דודו אהרון או יובל המבולבל. משכך, חשבתי שיהיה פחות דחוף פה העניין הזה של לפנק אותכם עם שיר.

שנה טובה, אהוביי, תהיו טובים. מתגעגעת.