#47 חזרה לחיים, על פנקייקס שוס, סינגתולה וטכנאים יחפים

הצבע חוזר ללחיי.
מאז הפוסט האחרון בו סינגפור נתנה לי נוקאאוט התאפסתי היטב על עצמי, אספתי את הבאסה ובעטתי לה בתחת, ואני חוזרת לקאמפורט זון שלי כשמחה בחלקי.

לא התכוונתי חלילה להדאיג או לצער אף אחד, הכוונה שלי כאמור היא לאוורר את הטוב ואת הפחות טוב, אני מקפידה מאד על אותנטיות בחיי ואין לי שום כוונה לסטות ממנהגי זה גם לא פה, אבל כן, כשקיבלתי בארבע בבוקר אסמס מאמא שלי שמעולם מעולם מעולם לא סימסה, שהרגשתי שאפילו היא כבר הבינה שיש פה איזה משהו לא רגיל, אספתי כל פירור של קורבנות שאספתי פה במשך שבוע, והעפתי אותו ממני (טוב, נו, עד המשבר הבא).

בינתיים השתנה דבר אחד מהותי בחיינו- יש לנו ווייפיי בבית, ייפי! (רוצים להתחבר? בואו, פחחחחחחחח)
מי שלא ראה שמחת חיבור הווייפיי בביתינו שבניוטון הסינגפורית, לא ראה שמחה בחייו.

יהלי נכנסה אליי אתמול אולי בחצות וחצי ואמרה לי בהתרגשות שהיא גוררת שינה כדי שכשהיא תתעורר כבר יהיה לה ווייפיי, גיל התעורר שמח וטוב לב לקראת הטכנאי שהיה אמור להגיע בין 9 ל- 10:30, והתחיל את תחביב ההימורים החדש שלו, והימר לעצמו בכמה יהיה הדיוק הסינגפורי שרוט מקודמו, שכן כאן חווית השירות, איך נגיד, שונה מהחוויה הישראלית.
כאן אין באמת צורך לחוקק "חוק הטכנאים", כי פה יש להם מן מנהג מגונה כזה לקצוב קבועי זמן סבירים בהחלט למועדי ההגעה (נניח שעה וחצי מקסימום), והשוס- הם גם מגיעים!

וכך, בין הימוריו של גיל על הדיוק הסינגפורי לבין המציאות לא היה הרבה הבדל, שכן בדיוק בשעה 8:57 צילצל האינטרקום שלנו, כשהטכנאי החביב מחייך בתמונה. גיל התעלף.

גררתי את גופתי מהמיטה להציע לטכנאי המדייק הזה משהו לשתות, ושוב נתקלתי בחוויה המפוקפקת שכל נותני השירות מסתובבים לי בבית יחפים. בלי נעליים, בלי גרביים, יחפים. לא, זה הזיה.

כאן, כמעט לכל בית שראיתי, יש מן מבואה להשאיר בה את הנעליים בחוץ. לא נכנסים לבית עם נעליים, ולא משנה אם זה גם מאנולו בלאניק או ג'ימי צ'ו. במהלך הסיורים המהוללים עם המתווכת גיליתי את העניין הזה, שאני נכנסת לדירות בהם מראה לי את הדירה גבר שנראה נורמלי לגמרי, עם גרביים פיציות כאלו שנראות כמו נעלי בלט, או גברים עם חליפות עסקים מהוגנות ורגליים יחפות. לקח לי אולי 5 דירות להבין שלא מדובר בגבריות מפוקפקת או גברים שחזרו מטיול בגואה, ככה זה עובד פה גם אצל הישראלים שפגשתי, שם אולי זה לא מנדטורי, אבל זה קיים.

אני, אגב, לשואלים, ממש לא מתעקשת על זה אצלי. לא מקפידה על זה, אבל נראה לי שהשכנים מתחתיי היו שמחים שאחשוב על הקונספט הזה שוב.

בכולופן, גם כשעזמי, התחזוקן ההודי החביב של הקונדו נכנס לסדר פה דברים השבוע, קלטתי אותו נפרד לשלום מנעליו בכניסה לבית, ומקפץ בביתי יחף עם מדים. נשבעת שתפסתי את הראש מזועזעת, לא מבינה מאיפה נפל עליי כל הטוב הזה פתאום באמצע היום, והנה, הטכנאי החביב מהבוקר מרביץ פה שיחזור בלתי נשכח.
דמיינו טכנאי של הוט אצלכם עם האוברול האדום, ארגז כלים, ויחף. באמאשלי קורע.

אז יש לנו ווייפיי, ורק מי שלא היה לו ווייפיי ולא היה לו חיבור לרשת שבוע וחצי, יכול להבין את השמחה הזו אצלנו.

אה, ולין הכינה לנו הבוקר פנקייקס, ורציתי להגיד לבנדיקט "היוש, דפקתי אתכם, הפנקייקס שלכם המאממים וההורסים? אז גם לי יש".
לין מתגלה בביתנו כאוצר של ממש. השתלבה נפלא, עדינה וחייכנית, חרוצה מאין כמוה (ומשועממת למות, גם כי לא היה פה ווייפיי וגם לה זה חירב את יכולות התקשורת עם המשפחה שלה בפיליפינים, והיא גם משועממת כי אני לא באמת משחררת לה עדיין הכל).

ייאמר לזכותה שהיא החזיקה מעמד יפה מאד בנימוס ממלכתי כשראתה שאני מכינה אוכל ולא מאפשרת לה, עד שהשכמנו באיזה בוקר לריחות של בישולים. 9 בבוקר והיא מכינה תבשיל נודלס עם עוף, פשוט כי היא החליטה שאם אני לא משחררת לה, היא תבשל בעצמה.
וככה התעוררנו הלומים, ובמקום קפה וקורנפלקס, התיישבנו בהלם לאכול בשעה 11:00 בבוקר ארוחה שהיינו אוכלים ממש בכיף בצהריים, כשאני מפצירה בילדיי בעברית לאכול כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם (לרבות המילים "מצידי תקיאו את זה בשקט אחר כך", שכן רק על המאמץ והתעוזה שלה הגיע לה הדוז פואה הזה).

אובכן, הרשו לי להודיע לכם- לין מבשלת שאין דברים כאלו.
יהלי, שמסרבת לאכול 90% מהמזון עם ערכים תזונתיים בעולם, מוכנה לטעום מהאוכל שלה. היא מתפקעת עם לין מצחוק כשלין אומרת לה שה'פנקייקס לא יצאו לה הכי טובים', ויהלי אומרת שאלו הפנקייקס הכי טובים בעולם. ובאמאשלי- היא צודקת.

אה, וחזרתי לספורט, שזה פשוט אושר.
אחרי שהתעלמתי בנון שלנטיות מקבוצת הוואצאפ שדין, רוצחת האירובי פה פתחה, אחרי שהקפדתי להיות בשקט ומתחת לראדאר כדי שדין לא תשים לב שאני מתחת לשטיח, הרוצחת סימסה לי להגיע.
תוך שניה שלפתי לה כל תירוץ אפשרי סטייל "הכלב אכל לי את השיעורי בית", ובסוף, שניה אחרי שאמרתי לה "הו, צר לי, עוד לא נוהגת לבד" גיליתי שהיא גרה לידי ושהיא באה לאסוף אותי עוד רבע שעה. ססססססאמק. טובה זאתי.

הספקתי לאכול רבע שניצל כמצוותה, לקחת מים, לאסוף את רעמת הנוצות ולהחליף לספורט, והופ, היינו בדרך לסטודיו לפגוש עוד כמה קורבנות כמוני.

לא, באמת, זה לא אנושי הקטע הזה של האירובי או מה שלא קוראים לשיטת הרצח הזו. שעה, שעה של התעללות בגופות.
שעה שבה כל מה שעובר לי בראש זה שהאישה לא יודעת לספור. "רק עוד 4!" הופך ל"8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, רק עוד ארבע! 3, 2, 1, ועוד אחד אחרון! 3, 2, 1", פגשתי שרירים חבויים שרק רצו לישון באותו שעה, הברכיים שלי הזכירו לי את גילי הכרונולוגי (רמז: זקנה), הגברת הזו צועקת ורודה בנו גם באנגלית, ומה שחשבתי שיהיה התרגעות כיפית על המזרנים, הפך ממש לעקירת עיניים וספירה קלוקלת שוב.

אבל יצאתי משם שמחה ומאושרת ומבסוטה שאני עוד נושמת ובחיים, הגעתי הבייתה שלווה ומבסוטית, ויש סיכוי קלוש שאחזור על השטות הזו גם בשבוע הבא.

אה, והיינו בבית הספר הבינלאומי של הילדים, שזה משהו ששווה כבר פוסט כשלעצמו, כי ראבאק, החוויה הזו כל כך שונה מהחוויה החינוכית שהייתה לנו עד כה.
שניהם עברו איבחון להשמה בכיתות אם- היא עוברת כמו שביקשנו לנון-ספיקרס לרכוש את השפה מאפס כמו שצריך בתוכנית מדהימה, והוא, הוא במיינסטרים, שזה אומר שהוא בכיתת אם רגילה של דוברי אנגלית בתיכון, ושניהם שמחים ומאושרים ונראים אידיוטי להפליא עם תלבושת בית ספר שלהם.
הוא כבר הכיר את אורי המקסים שנראה ומרגיש לו בדיוק כמו החברים המשובחים שלו מהארץ, ואת הבן המשגע של טליה שעולה לי' שגם כבש את ליבנו בשניה, ובטח שזה עשה לו טוב.

והכל משתפר פה מרגע לרגע, בי הסינגתולה הזו מסובבת את הבית מרוב שהיא קורעת מצחוק (חלק ניכר מהיום ארבעתנו מסננים לעברה מתחת לשפם "יוווווו, סתמי!" ובחלק השני מתעדים אותה בכל הזדמנות כשהיא שניה נרגעת), והאנשים? האנשים סביבנו עושים את ההבדל.

אה, ויש לי ווייפיי, כבר אמרתי? ייאיי!

שא-א-באת שא-לום!

מודעות פרסומת

#46 1:0 לסינגפור עליי, באט נוט פור לונג

לא היה צריך יותר מרשת סלולארית עצומה סינגפורית, שמזכירה יותר מהכל את ישראל טרם רפורמת כחלון, כדי להפיל את רוחי פה.

אחרי הפוסט האחרון שבו התחלתי להיסדק פה, קמתי בבוקר למייל מהמם של אירית.
היא קוראת אותי כמו ספר פתוח ומכירה אותי לדעתי יותר מכולם. היא קראה בין השורות שאני בדרך להתרסקות מוראלית, וכתבה לי במילה אחת, שבין שתינו היא מאד ברורה- "אל".
אל תתרסקי, תחזיקי חזק, יהיה בסדר, תתאפסי על עצמך ומהר.
אפילו עידכנה אותי על גישורים, על השגים, על השגרה, הזכירה לי שדאלוש שלי, מזכירת העל מהחלל של המשרד המהמם שלנו חגגה 44 אתמול (ורק עכשיו אני קולטת שעד לרגע זה לא מצאתי זמן להתקשר אליה ולשמוח בשמחתה, ססססאמק).

אירית ואני מחזיקות מן הסכם שבו אני יושבת פה וכותבת את הספר שאנחנו חולמות עליו, משהו שיחזיר אותי לעשיה המשפטית שכל כך בדמי וכל כך חסרה לי מאז שעזבתי את המשרד. בכלל המשרד חסר לי באופן בלתי רגיל, המקום הפיזי, השמחה הזו שמקדמת את פנייך כל בוקר, הקבוצה הוואצאפית המשרדית שמצחיקה אותי גם מכאן ("מישהו רוצה סודוך?", ואיכשהו אני תמיד עונה "אני", למרות שכבר שנים לא אכלתי את הדבר הזה), השגרה הזו של סיעורי מוחות, של שמחה בהצלחות המשרדיות, שותפות בקושי.
אחרי יותר מ- 12 שנים אתה מתרגל לקולות, לצלילים, לתחושות, לאנשים סביבך, והם חסרים לי במיוחד.

גם אבא שלי המקסים שקרא אתמול את הבלוג ועוקב אחריו ומגיב לי מדהים (היוש אבשו, לאב יוש) שלח לי אסמס רגיש כתמיד שמלמד אותי שהוא רואה אותי כמו צלופן. לא בטוח שתבינו, אבל זה אדם טכנופוב בן 70, טפו, שעולה לו בדמים לסמס, ועדיין הוא כותב לי אסמסים באורך הגלות ותמיד אני עונה לו בלב ענק פועם, כי מגיע לו.
גם הפעם קלט שהבת שלו אולי בת 41, אבל ילדה, וכתב לי "בוב, אל תבכי". חמוד אתה, אבשו, כפרות על ראשך הטוב והאוהב.

ככה גם הבלונדיניות שלי, ודבי ועומר שלה, ליל שהצחיקה אותי למוות כל הבוקר, ליטל ואיילת שלי, כולן ידעו על הבוקר להגיד לי שהן שם והן רואות הכל.

אז כן, התגנב לו משבר בואכה התרסקות. ואני כותבת עליו פה בגילוי כי זו ההחלטה העקרונית שלי, לא ליפייף ולא לטאטא ולא לספר לעצמי שום סיפור שלא קשור למציאות, וגם כי יש לי מן אחריות כזו בלב לא למכור לאף אחד סיפור תלוש על רילו מנצנץ וקלולה על כל הטוב הזה פה, שאני בטוחה באלף אחוז שעוד יגיע, אבל כרגע הוא לא בדיוק פה, וזה מבאס תחת.

וכמו שאל קפונה התאדה בזכות עבירת מס פיצית, אני התרסקתי מול זיליארד סינים שהמתינו איתי בתור למונית הביתה, והכל בגלל פקקטע 1 ג'יגה בייט מזורגגים.

טו מייק א לונג סטורי שורט- השיטה הסלולארית פה היא בדיוק, אבל בדיוק כמו זו שהייתה טרם רפורמת כחלון. זה אומר שזה בדיוק, אבל בדיוק כמו הנציג הזה מסלקום שהיה יושב מולך עם דף חלק, ומתחיל לחרבש בעט כמה אסמסים תקבל ב- 12 חודשים, כמה ג'יגה תקבל (ובמחיר של כיליה צעירה), כמה הוא יזכה אותך לחמישה חודשים ב- 50% על רבע מהשיחות לשלושה יעדים, וכל מה שצריך זה להיות מדען אטום כדי להבין כמה תשלם בסוף החודש (רמז: המון, ובדולרים). כל מה שהתעקשנו זה על נפח גלישה, שכן הם ממילא מתעכבים בהתקנת המודם אצלנו בבית, והילדים משתגעים בלי גלישה חופשית (טוב, נו, גם אני), אז שילמנו כמה שצריך, וקיבלנו, טם-טם-טם-טם, פקקטע 3 ג'יגה. וואלה תודה.

וזה מצטרף לבוילר החשמלי שיש פה וצריך להדליק אותו גם אם לרבע שעה- אבל צריך, כדי להתקלח במים חמים (על דוד שמש לא שמעו פה, במדינה כזו על קו המשווה, סתומים, בחיי) , וכמובן שפה מדליקים אותו בבוקר, ונזכרים שהוא דולק בבוקר שאחרי וחוזר חלילה (ואל תתבלבלו, זה לא בוילר אחד בבית, זה שלושה נפרדים). גם את זיליארד המזגנים פה יש נטיה חיננית לשכוח דולקים, בגזרת כרטיסי האשראי טרם הבנתי את קישקוש הדביט קארד מול קרדיט קארד (אבל מה זה משנה, זה עובד וזהו), ובשביל לקנות פקקטע 2.7 קילו אוכל לסינגתולונת החדשה שלנו פה, נפרדתי מ- 48 דולר. 48 דולר. בחיי. בסכום הזה נהגתי לרכוש לפאפי אוכל לחודשיים. וזה מרגיז אותי ומעצבן אותי שאנחנו מעיפים פה תלאפים, תלאפים של כספים, על הנעת החיים שלנו פה.

ותוסיפו על זה את ההודעה שהמכולה שלי, עם החיים שלי שצפים כרגע בים שקר-כלשהו תעגון בסינגפור לא ב- 7 לחודש כמו שאמרו לי, אלא ב- 16 (תמותו, צים), וחשבתי שאני מתה, אבל החזקתי את עצמי וקיטרתי רק קצת.

אבל הטלפון של גיל שהילדים חרגו מחבילת הגלישה המזורגגת הזו אחרי 4 ימים, זה גמר אותי סופית.

חאלאס, נשבר לי לחלוטין מחוסר ההגיון הזה. עזבו שלדעתי יש כאן תקלה של סינגטל שדיויד החמוד הבטיח שידווח עליה לממונה (אבל לא היום חלילה, רק כשתגיע החשבונית יגיע המועד לדווח, בחיי הזויים), אבל הילדים משתגעים פה משיעמום עד שיתחילו עוד שבוע וחצי הלימודים.
אומנם בי, סינגתולונת המחמד החדשה שלנו מהממת שאין דברים כאלו (אבל מייללת כמו פולניה, כוסומו) והם רוב היום מתעדים אותה סטייל "בי רצה", "בי משחקת", "בי נושמת", בי מכוסה", "בי ישנה" וכו' (יום אחד אני אענה להם "זי-בי", אבל הופ, לא יפה לטנף, בכל זאת, אני ליידי), ובאמת שהגרלנו אחלה חתולונת, אבל הם די מטפסים פה על הקירות.

יונתן לא מכיר באי הזה נפש חיה, ויהלי אומנם חולה על ליה, אבל לליה יש חיים (המזל הוא שיהלי הדגיגונת שלי יכולה בכל רגע נתון לשים בגד ים ולרדת לבריכה גם במינוס ארבע מעלות במים, או ששניהם פשוט יוצאים מפה להליכה חסרת תכלית בקניון, שכן לרוב זה משמח אותם מאד לצאת לעצמאות פה), אבל הגלישה מצילה להם הרבה זמן פה, ובלי גלישה זו פשוט התעללות בגופה.

וכך, משיחת הטלפון האגבית הזו של גיל על החריגה בגלישה (עוד כסף לשלם, כוסימא שלהם) פשוט נשברתי.
וכך, דמיינו תור כמו בביטוח הלאומי ביום של הקצבאות, כך אני, בתור של סינים שממתינים כמוני למונית הביתה (אל תרחמו עליי, יכולתי להזמין מונית אבל לא היה לי חשק) פשוט נשברתי סופית מכל העאלק קידמה הזו שהחזירה אותי 10 שנים אחורה עם הבוילר, הסלולארי, הגלישה, עם המכולה המזורגגת שלא מגיעה, עם הון העתק ששילמתי על אוכל לגורת חתולים, על כל המסביב הזה שמצליח לשבור את רוחי.

ובטח, נקודות האור קיימות, השיחות הנהדרות והמצחיקות של עם נ' שהתנתקו רק 70 פעם תודות לסינגטל ההיא מלמעלה, שרון המשגעת הזו שיש לי פה, שהיום אמרה לי "כמה יפה את כותבת" וכל כך שימחה אותי שהיא קוראת, מיסיס שוחט שנוכחת כל כך ביום-יום שלי ויותר מנטורית ממנה לחיי פה אין ולא תהיה, קרני ותאיר שיודעות מתי ואיך לסמס רק שהן פה ונוכחות, נבי שלי, הסיסטרז שלי שמנווטות את שפיותי כמו ספינה של צים שדווקא כן מגיעה בזמן. גחליליות יש לי, והן מופלאות.

אבל כן, סינגפור, הפעם הלך לך עליי, אבל תדעי לך שאני נותנת פייט. את עוד תפסידי לי ולגוד ספיריט שלי בגדול.

#45 איכשהו יצא פוסט לא לטבעונים, או חיי בצד השני של ההגה

רק אתמול הבנתי שאנחנו בקושי פה כבר שבוע, וחיינו התהפכו, כמאמר הפילוסופית הנודעת מורן אטיאס, 365 מעלות.

התחושה הכללית פה מעורבת, כי מצד אחד אני מרגישה כאילו זה הבית שלי שכן החפצים שלי בחלקם כאן, יש לנו מפתח, פה אני עושה כביסה ומכינה אוכל, זה באמת הבית שלי, אבל מהצד השני הכל מרגיש כמו חופשה מתמשכת כזו, כמו שמרגיש כשפורקים מזוודות במלון ולשבוע זה מרגיש כמו בית.

החברות הישראליות שלי כל כך דואגות לי- משאירות אותי כל הזמן בתמונה, מבינות שאני פה עוברת איזה תהליך, מחכות שאבשיל לתוך התהליך ואמצא את הזמן לחזור לעצמי ולקצב. גיליתי שהעובדה שחלק ניכר מהן ערות בשעות פליליות (נניח ירדנה רצה בשעה חמש בבוקר, שזה הזוי לחלוטין), ליל פלאס ווייפי ערות גם כן בשעות האלו, מה שבעצם מאפשר לי זמן איתן בשעות הבוקר אצלי (אני קדימה 5 שעות), זמן אידיאלי להומור טוב על הבוקר, עדכונים כולל עידכוני הילד התורן שמקיא, מי התאפרה הבוקר ואיך, והחמלה, החמלה עליי אינסופית. הן מבינות כשאני שולחת אימוג'י של לב שבור, מבינות כשאני שותקת חלק מהיום, מבינות הכל. הכל.

דבי מקפידה לשלוח אליי לבבות כל יום, כמה פעמים והיא מבינה כשאני עונה בלב בחזרה. היא יודעת כמה כל לב שלה אומר לי הכל, שולחת לי תיעוד שלה צועדת ברחבי אורנית, יאירוש שלח לי הבוקר תיעוד של המרכז המסחרי על הבוקר וצילום קורע של בתיה מהדואר שאני חולה עליה ועשה לי את הבוקר, אחר כך גם טליה הגורה שלו הכינה שוקו און-ליין ואמרה "ביי ליתי" וזה הכל בעיניי.

הצרה היא שבשניה שאני לא מדברת על חתולים או על איפור עם החברות האלו המהממות שלי, ומתחילה לספר להן כמה אני מתגעגעת, אני מיד מתחילה ליילל, דמעות בגודל תנין שמן וגדול כזה שהרגע אכל זברה (סליחה, טבעונים, ככה זה בטבע, לא אני המצאתי), וזו אחת הסיבות למה אני ממעטת לכתוב להן את זה עכשיו. אתמול דבי סימסה לי בבריכה והתחלתי ליילל ליד יהלי שישר נבהלה, למרות שהיא כבר מתרגלת למאורע הזה שאמא לא מפסיקה לבכות פתאום, וככה היא גם נרדמה עליי הלילה, כשאני מסתמסת עם החברות שלי ומייללת.

זה נשמע טרגדיה, אבל זה לא טראגי כמו שזה נשמע כי אני מצליחה לאסוף את עצמי ולהתעשת רוב הזמן.

אתמול פגשתי בבוקר את אחת הבחורות הבאמת נפלאות פה שאני מפספסת, כי אני באתי לאי והיא עוזבת. ליאת המקסימה הזו ואני תוך שניה גילגלנו שיחה אינסופית מרתקת ומשעשעת, ואחרי זה המותק הזו עוד עשתה לי אשכרה סיבוב בסופר, שהיה אחד המשעשעים והגאוניים שאפשר היה לעשות, לרבות האזהרה הגאונית על העוף החמוד במקרר שממתין לבלות עם מלח בתנור, שכן הוא אולי נראה חמוד כמו בארץ, אבל פה (היי, שוב- טבעונים, חיסכו ממני, אהוביי) פה החמוד הזה מבלה במקרר בתבנית עם הראש שלו. כן, כן. אובכן, יקח זמן עד שאשבר וארכוש כזה הבייתה, ואם אשכח, אתם עוד תשמעו על זה עד ישראל כשאפתח את התבנית והכרבולת ואני ניפגש פייס טו פייס.

וגולת הכותרת- אני נוהגת. כן כן, אני נוהגת.
לחלקכם שלא מבין מה השוס שכן אני עושה את זה כבר כמעט 25 שנים, אציין את העובדה הפעוטה שכאן הכל הפוך. נוהגים בכיוון ההפוך, נכנסים לכיכר תנועה בכיוון ההפוך, פונים כל כך מוזר, רבע מהזמן יש פה פוטנציאל להשתלב בכיוון ההפוך של התנועה, ההגה בצד השני, ההילוכים, הכל. אתמול הצלחתי לאותת עם הוישרים, בשביל אורות הפעלתי מגבים אחוריים, כיף כאיופאק, נוט.

לו רק היה פה גלגלצ סינגפורי, אני מניחה שהיו פורצים שם באיזה שידור חגיגי "שימרו על נפשותיכם".
אני, שחיה על ההגה מאד בכיף, עם מוזיקה מחרישת אוזניים כשרעמת נוצותיי מתבדרת ברוח, אני נכנסת לאוטו בחיל ורעדה, סוגרת חלונות ומכבה רדיו כדי להיות הכי מרוכזת שאפשר.
כל השבוע גיל אמר שבשבת או ראשון אני נוהגת. שאני חייבת. קמתי בבוקר ביום ראשון, וכל מקלחת הבוקר חשבתי להגיד לו למה עדיף שלא אנהג. נו, כי זה מפחיד, כי לא חייבים, כי יש פה מוניות ותחבורה ציבורית מעולה, ואני משקשקת ועוד מיליון סיבות, שאת כולן החלטתי לא להגיד לו.
נכנסתי לאוטו, הכנסתי מפתח לסוויץ', והנעתי.

ודווקא היה בסדר גמור, למרות שפחדתי פחד אלוהים לחזור בלילה מצ'יינה טאון, אבל החלטתי לנהוג כמה שרק אוכל עד שאקבל ביטחון לנהוג- רק אני והווייזית החמודה שלי.

שוין, ממשיכה את בוקר הגרושה מבבלי שלי, יורדת עם הילדים לקניון לרכוש אוכל גורים לבי, הסינגתולה הגורה שאנחנו הולכים לאמץ היום אחה"צ. סטיי טיונד. לא משעמם פה בכ-לל.