#54 הנהג שלנו חברמן, או פחות רוח בנוצות ומוזיקה באוזניים

אז ככה, קחו אויר, מידע לא פשוט לפניכם.
אני, אני, בחיי, אני נסעתי היום באוטובוס. היה סבבה, אגב, אבל כן, אני נסעתי היום באוטובוס.

כל מי שמכיר אותי יודע שמדובר בעניין לא פעוט, שכן הפעם האחרונה בה קרה כדבר הזה, ככל הנראה הייתי על מדים, בדרך אל או מרמת הגולן. כאן לא צפוי שאהיה על מדים ו/ או בדרך אל או מרמת הגולן (אלא אם רמת הגולן מוקמה מחדש באיזור אורצ'ארד הסינגפורי, מעוז השופינג הכי טוב שהמציאו).
אובכן, הגיע הזמן להתמודד עם עניין התחבורה פה על האי, עניין שאני מרבה לחקור מאז שהגענו.

מזה למעלה מעשרים ודי הרבה שנים אני מולחמת לכלי רכב. תמיד נוהגת באושר גדול ממקום למקום, איפה שהוא תמיד ברקע יש לי מוזיקה כיפית באוטו בדציבלים של אחוזת ראשונים, הרוח מתבדרת בנוצותיי, וכיף כיף כיף לי בלב. המחשבות תמיד מסתדרות לי בנהיגה, יש לי את השקט שלי, זו מן תחנת מעבר עבורי שעושה לי נפלא בלב.

אלא שפה כידוע השתנו לי העניינים.
זה לא שאני צריכה עכשיו שקט, לא צריכה תחנות מעבר מבית קפה או סיבוב עם חברה עד הבית.
העניין הוא שכאן הנהיגה מעיקה עליי עדיין, אומנם הרבה פחות מההתחלה, אבל כן, 90% מהנהיגה אני עסוקה בלשים לב שאני בנתיב שלי (יש לי תחביב לשתות את הנתיב הימיני לי, גיל פחות מת על התחביב הזה), מוזיקה פה לא באה בחשבון כי אני מקשיבה באדיקות לכל נשימה של ההיא מווייז שמכוונת אותי, והאמת היא שממילא המוסיקה פה באוטו זה גהנום אנבליבאבל, שכן לגיל יש פה איזו תחנה חביבה שאיכשהו תמיד משדרת שירים משנת 95 (ולא שברור לי מה השוס, שכן מדובר על שנה גרועה במיוחד למוזיקה העולמית, מסתבר), וכך קורה שאם כבר הדלקתי רדיו, רוב הסיכויים שווסט לייף ברקע (בחיי), בלינדה קרלייל או רונאן קיטינג שר את השיר מנוטינג היל או משהו כזה.

כפי שכבר ציינתי פה לא אחת, הנהיגה הסינגפורית הפוכה לחלוטין לנהיגה הישראלית, ומתנהגת לפי השיטה הבריטית-
אתה נכנס לאוטו בצד ימין, מעביר לדרייב עם יד שמאל, האיתות בצד ימין, הוישרים בשמאל. פגשת אי תנועה? סבבה, כנס אליו בצד שמאל ותקיף אותו עם כיוון השעון. רוצה לצאת מהאי תנועה? סבבה שוב, צא ליציאה השמאלית שלך. אהההה, צריך יו-טרן? הוא בצד ימין שלך. שוב, לכיוון השעון. כיף!

אה, ויש לי פוביה חיננית פה מפניות ימינה. בחיי, נשבעת לכם.

הקטע של הפניה ימינה פה זה כבר פחות כיף. מספיק שאני עם הווייז, נכנסת לרחוב ורואה שהפניה הבאה היא ימינה (גם אם היא בעוד 2.7 ק"מ) כדי להאיץ לי את הדופק עד כדי דום לב.
אני מוכנה לנהוג שעות, שעות, רק שהדרך תהיה ישר או שמאלה. ימינה? תירו בי וזהו.

לו הייתי מבשילה טכנולוגית ומצרפת סוף סוף תמונות פה, הייתי מראה לכם את הכיף הזה בפניה ימינה, כדי שתראו איזה יופי:
אתה עומד בפניה ימינה, ממתין לירוק. הופ, יש ירוק. תפנה? אה, פחות, כי יש ירוק גם לאלו שבמסלול מולך, שממשיכים ישר. אם באמת תפנה ימינה כי היי, יש לך ירוק- רוב הסיכויים שיהיה לך יום פחות נחמד פה עם תאונה חיננית.

אז שכשיש ירוק ימינה (וגם זה רק בחלק מהצמתים וזה רק עניין של ניחוש באיזה כן ובאיזה לא), אומנם יש ירוק, אבל בעצם זה ירוק בכאילו, זה מן תן זכות קדימה לאלו שבאים מולך ועשויים לפרק לך את האוטו. ואז מתחלף הרמזור לאדום, והרמז הוא שהופ, אתה כבר לא יכול לפנות ימינה, אבל טינג! מתגלה אאוט אוף נו וור חץ ירוק קטן וסמוי, שצריך משלחת חיפוש עבורו פלאס משקפיים טובות במיוחד.
עכשיו אגב הכיף לא נגמר, כי הפניה ימינה הפוכה מהפניה הישראלית, היא פניה לחלק המרוחק בטירוף מאיפה שנכנסתי לצומת.
מבולבלים? גם אנחנו.

וכן, יש לנו ג'יפ הונדה שחור, חתיך וכיפי פה שאין לתאר, והוא חמוד ומסביר פנים, אבל באמת שיותר נוח לי עדיין פשוט להסתובב פה בשיטה הסינגפורית המעולה של התחבורה הציבורית, כזו שבאמת אין לה הרבה מתחרים.

תוך שניות פה מזמינים מונית מזיליארד אפליקציות סופר נוחות- יש את גראב, יש את קומפורט, יש את אובר ואובר-פול, צריך לעשות הובלה לא גדולה? סבבה, תכיר את גו-גו-וואן, שזה אובר של הובלות (סטארטאפ!). האוטובוסים פה מעולים שבמעולים, וה-mrt זו הרכבת תחתית המעולה פה, ומכיוון שהניוטון הזו שלי יושבת לה בכיף על נקודה מעולה באי, יש לנו כאן תחבורה ציבורית בלי סוף (אנחנו פרקטיקלי דקה מתחתנת רכבת פה,), והאמת היא שבפרמטרים ישראלים היא עולה משהו כמו שליש מתחבורה ציבורית ישראלית ממוצעת, אם לא פחות.

אז כן, שקלנו בשלב כלשהו לקחת לי פה רכב בליסינג, אבל חישבנו וחישבנו (שקר מוחלט, זה גיל חישב, אני מקסימום לא הפרעתי) והגענו למסקנה שאם אשלב נהיגה פלאס מוניות, לא אגיע לחמישית תקציב מתקציב ליסינג פה, ולכן, טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים! הגיע זמני כאמור לעשות את חניכת נסיעת האוטובוס הראשוני שלי, עם אהובת ליבי, נועה.

וכך עשתה לי הנועה שיעור פרטי עם גוגל מאפס טרם התחלנו את המסע הארוך ארוך ארוך של 7 דקות ארוכות (פחחחחח) של נסיעה מהבית שלי לאורצ'ארד.
בינתיים אדווח מניסיוני העשיר של 15 דקות נסיעה טוטאל בתחבורה הזו, שהנהג הסינגפורי לא ממש טיפוס של האוו דו יו דו ושות', יותר מתעניין בקטע הזה שתזרוק (בחיי) את הסכום המדויק של הנסיעה לקופסא המיוחדת שלו (כי אין עודף, גם אם שמת כפול 17 מדמי הנסיעה), שאפשר לעקוב אחרי המסלול וזה מאגניב שאין דברים כאלה, ושזה עולה משהו כמו 1/12 מעלות מונית נניח לשם, שזה שיקול.
אז נסעתי באוטובוס. מאגניב.

אז יצא פוסט משעמם שאין דברים כאלה, אבל צ'מעו, אני מרוגשת נורא. מי שלא מבין מה זה השינוי המוחלט הזה מלהיות אדון לעצמך, עם הרכב הצמוד, המוזיקה באוזניים והרוח בנוצות, לא יבין שהיום, חודש וחצי אחרי שאני סינגפורית לייט, היום עשיתי משהו שונה לחלוטין ממה שעשיתי כל חיי הבוגרים. וזה המון.

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “#54 הנהג שלנו חברמן, או פחות רוח בנוצות ומוזיקה באוזניים

  1. לנהוג פה ובארץ זה כמו לדבר ולחשוב ב2 שפות בו זמנית. אפשרי רק דורש חיבורים חדשים במוח…

    לגבי השירים- ענק!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s