באופן מופרך מתברר לי מרגע לרגע שכמו כל ישראלית טובה, גם אני עושה פה אידיאליזציה לישראליות, וכמעט מסרבת להרפות.
אני מניחה שכל פסיכולוג טוב יוכל להגיד ולהסביר שיש פחד להרפות בשל החשש להיעלם מהתודעה 'שם', וכנראה שזה נכון.
אכן החשש הזה גדול מאד עבורי, ואכן, קשה לי מאד להרפות, ואכן, אחרי עיון בכמה מהפוסטים שכתבתי לאחרונה אני מבינה שאני אלופה באידיאליזציה לישראליאנה, כאילו מי ישמע- עשיתי רילו לאנגולה.

החלופה, אגב, גרועה פי אלף בעיניי, הדמוניזציה לישראליות עושה לי רע בלב, כבר שמעתי את יהלי מסבירה לנהג מונית ש'סינגפור מאד יפה ונקיה וישראל פחות' ונשרפו לי האוזניים מהקלות שזה יצא ממנה פתאום, הייתי מילימטר מלהשמיץ פה את ביבי ואת כל הפוליטיקה הישראלית עד שעצרתי את עצמי מליפול למלכודת הזו.

לאט לאט משתקפת אצלי הריאליות- אני מתחילה להודות ביני לבין עצמי שלא כל כך רע לי פה כמו שאני חוששת להודות בפני עצמי לא מעט, והיי, יש כאן כמה דברים שקרו לי השבוע הזה שגרמו לי להבין שסינגפור הוא אי בודד שאליו לקחו פשוט את ישראל, והופ, הרגשתי שפיצחתי את השיטה!

דוגמאות, ליתי, דוגמאות, אי אפשר ככה באויר (טוב, נו, כופפתם את ידי):

טוב, נתחיל מההכי טריוויאלי פה, שכן כל מי שמכיר אותי יודע שאחד הססמנים הקלאסיים לנוכחותי בכל מקום שהוא, זה שאני מכירה בכל מקום איפה יש שירותים, שכן יש לי שלפוחונית בגודל גרגר אורז (או כמו שהמזכירה המושלמת שלי פעם שאלה "להכין לך קפה או לשפוך אותו ישר לשירותים?").
השירותים פה זה הברקת המאה- נקיים, קיימים בכל מקום, יש מיליון מהם, והשוס- הם פשוט מורידים מים בעצמם, בלי טובות, ככה עצמונית. אין מצב שתיכנס לשירותים סינגפוריים שלא הורידו לעצמם את המים חמש פעמים עד שנכנסת, שזה כיף כאיופאק, ועודד אותי אגב לעשות מרוב התלהבות אינסוף ניסויים בשיטה הזו בימים הראשונים שלי פה.

עוד דוגמא?
ההורות שלי ודברים שקורים לי פתאום- מאמא עורכת דין עובדת במשרה מלאה, כזו שלא ליוותה מעולם את הילדים לטיול בי"ס נניח (זו המחלקה של גילגלעד), מצאתי היום את עצמי מלווה את היורשת לטיול בית ספר במרכז התרבות ההודית פה. כן, כן. למקרה שלא סיפרתי כבר (כאילו שאני לא יודעת שלא סיפרתי, נעשה את עצמנו) הבית שלי מצוי אולי 5 דקות שלמות מליטל אינדיה, זו עם קניון מוסטפא מפוסט ישן שלי, זו עם הטקה-מרקט המהמם, שוק מטריף שקרני, הפוד-אקספלוררית הצמודה שלי לימדה אותי כל מילימטר בו.

באותה ליטל אינדיה, הפתעה- מרכז תרבות הודו. דווקא מגניב, מוזיאון נחמד למדי. הכתה של יהלי (הגדרה מעניינת לשלושה ילדים ומורה) הייתה מתוקה להפליא, כל ילד הסתובב עם דף עם שאלות להשלמה, והמורה וידא שהם יודעים אלו תשובות בדיוק לרשום (אין, מורה אליפות עולם, מיסטר קאליי המלך).

סמי של שרון (האקספאטית האלופה שלנו פה), אבא של עומר מהכתה של יהלי (שימו לב, לפי החישוב הזה, הישראלים פה מכסים שני שליש כיתה, כן?) ואני הגענו יחד ללוות את הטיול. שנינו אוחזים באותו הומור משעשע ויכולת לעקם פרצוף בלבביות על אותם דברים פה, שנינו ישבנו בסבבה עם הילדים לאכול בטקה-מרקט, שזה משהו שבחיים לא היה עובר בישראל- דמיינו בי"ס שלוקח את כל שכבת ה' לאכול בסבבה בשוק מחנהיודה למשל.

והשוס? כשהילדים חזרו לבית ספר בצהריים, סמי ואני, כמו שתי זקנות מרוקאיות, אשכרה עשינו סיבוב שופינג בשוק המהמם הזה. אי אפשר להסביר את האושר- אני, פסגת האשכנזיות העילאית המתנשאת, אני עשיתי היום קניות בשוק, ושרדתי לספר.

גם בית הספר של הילדים פה מעיף לי את הראש ברמות של הזיה.
איפה נשמע בית ספר כזה שבחודש מצליח להביא אותי אליו אולי 10 פעמים כבר, כל פעם לדבר אחר, כל פעם יום עיון-אוריינטציה-הכרות עם הצוות-חוגים ושות', פעם לו ופעם לה, שום דבר לא מריח מחובבנות, בית ספר עצום, חדיש, מדרגות נעות של קילומטרים, כיתות מדהימות, מורים שכל אחד עם פז"מ מופרע של הוראה עולמית, אין אף מורה 'סתם', יש רפרנט לתוכנית לבגרות, יש רפרנט לבדיקת התייצבות כל יום, יש רפרנטית לטפסים ולסיוע לתלמידים למלא חומר, יש את מיס איימי שהיא רפרנטית לנפש הילדים שמוודאה שכל ילד מוצא את עצמו, יש אתר אינטרנט (עובד! זה מטורף!) שמתפעל את כל הלמידה ומאפשר להורים מעורבות מדהימה, אפס בעיות משמעת.

יונתן ואני סיימנו עכשיו שיחה שבה הסביר לי איך הבית ספר הזה גאוני, יהלי לומדת בו באופן הכי מכבד שיש את השפה מאפס, הכל נועד להפוך אותם לאנשים חושבים, מעורבים, משקיעים. חודש וקצת פה ואני רואה ילדים שמחים, מעריכים, קשובים.

הנהיגה פה, עוד משהו שאני מסתגלת אליו יותר ויותר, למרות שהוא מאלץ אותי לזנוח כל אינסטינקט שרכשתי אחרי יותר משני עשורים.
הכל פה הפוך- המסלולים, ההגה, ההילוכים, האיתות (ולא, איתות בווישרים לא נחשב), כיכר התנועה, היו-טרן, ועדיין- זה עובד. איכשהו נוהגים פה יותר לאט (אבל הם לא הכי חמודים שהמציאו, אין להתבלבל), אני מצליחה לאט לאט להשתלט על הנהיגה תודות לווייז הגאוניים, וגיל שנסע השבוע לוויטנאם הודיע לי שהוא חושב שהגיע הזמן שאנהג גם לבד השבוע, וצדק.

והבחורות המצויינות שמקיפות אותי פה. אלו שידעו השבוע שיש לי יומולדת, לקחו על עצמן לארגן לי יום מופלא מלא טוב, לא איפשרו לי לשקוע ביגוני על העיתוי הזה של יומולדת חודש אחרי נחיתה, לא נתנו לי להתיידד עם הלבד החדש הזה פה.
הבחורת המצויינות האלו שישבו איתי בארוחת צהריים שמילאה את ליבי באושר ובטוב, נועה שיודעת לקרוא אותי כבר כמו ספר ואוחזת בצחוק הכי יפה ששמעתם בחיים, תאיר המדהימה הזו שהביאה לי את הבלונדיוניות שלי שלא שכחו ולא ישכחו לעולם שיש סניף סינגפורי שמתגעגע אליהן, טלי המהממת הזו שהתאהבתי בה עד מעל לראשי שעשתה לי את הערב הכי מהמם שהמציאו ביקום עם מני-פדי מצחיק ומוצלח (שגם לנו להיפרד מכיליה בריאה וטובה) וארוחת ערב שהיה בה הכל מושלם.

והסינגתולה הזו שעושה לי בית שמח וגורמת לי לתהות פעמיים ביום מי אימץ את מי פה, הילדים האלו שלי שמחזירים את ההשקעה בדי הרבה שעות צירי לידה שהוצאתי עליהם, גיל ששמח בעבודתו וקם מאושר כל בוקר, ובאופן כללי-
אם שאלתם מה הייתי לוקחת איתי לאי בודד, אז יש לי תשובה מוכנה- לקחתי את ישראל שלי לסינגפור. לא רע סך הכל.