קצת יותר מחודש אחרי הגעתנו לאי, מתגנבת לה השגרה בהתגנבות יחידים, ככה, מבלי שארגיש.

אחד הדברים הראשונים שברורים לנו פה הוא שלא המצאנו כלום- לא את העליות, לא את המורדות, לא את המינהלות שקיימות פה בתלאפים, לא היינו הראשונים שחוו פה כלום, ובוודאי שאנחנו לא האחרונים.

בינתיים קרה מה שייחלנו לו ימים רבים, הבית נראה כמו בית, המכולה נפרקה ברובה וחלקה עוד מתבונן בי ארוכות מדי בוקר-צהריים-ערב, ואני עומדת בסירובי העיקש (בינתיים) שלא לסיים את הפריקה, ולא שיש סיבה הגיונית לזה, פשוט ברור לי שהחבר'ה בארגזים שייכים לקומות גבוהות בארון, ואני, מי שיודע ומי שלא- 1.57 מ' ביום ארוך שלי.
הגבוה מבינינו שכן מגיע לקומות הגבוהות הארון נמצא כבר בנסיעת עבודה בוייטנאם כל השבוע, מה שמותיר אותי עם התירוץ המצוין הזה שמסביר, לפחות לי, למה הארגזים ישארו בחדר בינתיים.

גם הילדים כבר במסגרות כמעט 3 שבועות, ופה אני באמת מוכרחה להודות שכל מה שאמרו לי על טיבם ועל טיבעם של ילדים לעבור את התהליכים האלו- הכל היה נכון.
גם הוא וגם היא משכימים מדי בוקר בחיוך לבית הספר (טוב, חיוך זה דבר יחסי), הוא כבר לגמרי בעניינים, היא כבר ממלמלת מאד יפה באנגלית, שניהם חמודים להפליא במדי הפנימיה השווייצרית שסידר להם פה ביה"ס שלהם, אפילו לשניהם כבר יש את המיטה שהתעסקנו איתה רק חודש (ממש מסובך, זה נגמר בחמש דקות הזמנה און-ליין), תרמתי כבר את גופתי למדע לממן להם את הציוד והמדים, ובאופן יחסי כל החלק הזה של ביה"ס הולך לא רע בכלל סו פאר, למעט המכה המוראלית שיהלי ספגה אחרי שרבע מהכתה שלה, כלומר ילדה צרפתיה אחת, עזבה לכתה אחרת, והיא נותרה יחידה בכתה, עם עוד שני בנים- עומר הישראלי המהמם, וריונה, היפני הלא ברור. לא פשוט לה ככה, אבל זה מה יש.

בינתיים מתברר שלבית הספר שלהם יש תחביב תמוה משהו, והוא זימון הורים לאינסוף ערבים או בקרים. היום לדעתי אני אגיע לשם בפעם העשירית בחודש האחרון לשיחה עם מורי השכבה שלה, וביום חמישי לערב שלא ברור לי על מה הוא הפעם, אבל על השכבה שלו.

והסינגתולה. הו, הסינגתולה כבשה את מקומה בבית הזה באופן מיידי, כמו רוח.
בקצרה, אם צריך לתאר את גורת החתולים הזו, הרי שמדובר בסך הכל ביצור הכי מתוק שיש, מינוס הרטינות האינסופיות כיאה לחתולה בפולין, ולא לחתולה סינגפורית.
לפאפי הישראלית שלנו היה תחביב, להתגנב בשקט מופתי מאחורייך, ולגרום לך לרצות למות. לשם כך, ציידנו אותה בקולר עם פעמון, כדי שנשמע אותה.
גם עבור בי, הסינגתולה שלנו פה רכשנו קולר עם פעמון, אלא שאין בו צורך, שכן היא, בכל צעד ושעל בבית, רוטנת. אין שום דרך לפספס אותה בשעות העירות שלה- כל מילימטר מלווה בנהמה, מרירות, פינוק, או כולם ביחד. הרגעים היחידים בהם היא שקטה מאאאאד הם כשהיא ישנה על כל דבר מרופד בבית הזה (גם כפות ידיים עונות על ההגדרה) וגם כשהיא קוברת את עצמה עצמונית באחד הארגזים כאן ונהנית מהחושך היחסי, ואז היא קולטת שהיא רוצה לצאת ושוב רוטנת וחוזר חלילה.

גם לארח התחלנו סוף סוף, ושוב קלטנו שיש אולי אינסוף מקום לארח, אבל רק 10 כיסאות, ועוד מטלה נוספה לאיקאה.
האושר לארח פה הבליח אצלי בעיקר ביום ראשון, כשלבשל בעצמי לא העליב את לין, העוזרת המקסימה שלי שנבהלת מכל כוונה שלי לגעת בסכין או לדמיין שאני מתכוונת לבשל משהו.
דווקא אירוח יום ראשון הפך אצלי לממתק, כי יש לי את המוזיקה שלי ברמקול שפיליפ (שם בדוי) קנה לי שניה לפני שאמר לי שלום (או לגרסתו- "וידאתי שאתם באמת נוסעים"), יש לי את הכלים שלי, התבלינים, המתכונים מהמחברת המהוהה שאני מתה עליה, החדווה הזו של לקחת לעצמי את התרפיה הזו. הבית הופך ליום אחד רק שלנו, כי ימי ראשון הם ימי החופש של לין.
כיף חיים, בחיי.

החברות, אני אוספת אותן לאט לאט, מבינה איפה הלב שלי מתרחב, מי הגוד ווייבס שלי, מי הגב והכתף, מי צוחקת איתי עד לב השמיים, מי הולכת איתי לטקה-מרקט בשישי בבוקר ומי תמיד יודעת לסמס בזמן.
כבר הצהרתי לא אחת שיש לי שני כוחות על אינסופיים- בחירת חברות גאונית, ובחירת שרשראות נורא יפות. שרשראות הבאתי די הרבה לפה, וחברות אני מרגישה שהתחלתי לאסוף באמת נפלאות שבנפלאות, וזה משמח אותי ברמות בלתי הגיוניות ממש.

הגעגוע לחברות הישראליות שלי לא דועך, פה אני מזהירה כל מי שרק חשבה שזה יעבור לה- זה רק מחמיר. געגוע לא נעלם לשומקום, הוא רק הופך לעמוק כזה וברקע כל הזמן. כל לילה כשאני מסתמסת עם הבלונדיניות שלי, עם דבי, עם הכנופיה של פיליפ, אני מלאת געגוע. דברים לא נעלמים לי, לא מתקהים, ולא מתאדים. הגעגוע סטטי, אבל אני לומדת לקבל את הטינטון הזה שלו, את ההבנה שהוא הולך להישאר לי ברקע הרבה זמן.

ומחר, מחר אני בת 41.
מיילסטון ראשון שממנו חששתי הכי הרבה אולי, כי הוא באמת מעצים את הגעגוע למה שהיה לי, את הקושי בלא לדעת עדיין מה ומי ואיך חוגגים דבר כזה כשאת חדשה לגמרי במקום כזה.
לאט לאט אסתגל גם למיילסטון הזה, וגם המיילסטון הבא שלי- ראש השנה, עוד חשש אמיתי שלי, בלי המשפחה שלנו ושגרת החגים האהובה כל כך, אבל יאללה, ייללתי מספיק בשביל פוסט אופטימי למדי.

בת 40 ו- 364 יום. ניפגש כשאהיה בת 41.