אחרי 6 שבועות ארוכים מהנצח, אחרי כמעט חודש פה בלי שום דבר משלנו- לא סכו"ם, לא צלחת, לא שמפו, לא מגבת ולא בטיח- כלום כלום כלום, הובטח לנו שבעה 9:30 המכולה שלנו תפציע בניוטון הסינגפורית שלנו.

כמו כל דבר סינגפורי, גם הפעם לא היה שום דבר שונה בדיוק הקוקואי, שכן מיד בשעה 9:29 הפציעו לפתח ביתנו 5 מלזים לייט שלא מדברים מילה אנגלית (ואם מדברים- המממ, לא הבנו), 3 גברים ושתי נשים מנוהלים ע"י הבוס שלהם, כיילב, חייכו, אמרו שהם מהחברה שמטפלת בנו פה במשלוחה, עשו כאילו אנחנו משמעותיים פה, אבל האמת היא שמה שעניין אותם זה תוך שניה לצפות את הבית מקצה לקצה בקילומטראז' זהה לזה שמפתח תקוה למטולה במן קרטון כזה ששומר על הרצפה, ותוך חצי שעה הטיסו פה תלאפים של קרטונים שפגשתי לאחרונה בביתי היפה באורנית לפני כמעט חודשיים, ואפילו לא הספקתי לעכל ולהתרגש, כי בקצב שטסו פה ארגזים לא הצלחתי לתפוס בכלל מה קורה.

מי שדווקא כן קלטה מה שקורה פה, זו לין-כפרות-עליה ההלפרית שלי פה, שכל מה שהיא שמעה זה "דיס בוקס גואס טו דה קיטצ'ן", בעיקר מכיוון שהיא שמעה את זה הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשרי.
רצתה למות.
כל קרטון היא ראתה את מותה העצמוני מתקרב- כלים כלים, מזלגות, כוסות-מאגים-ושות', מיליארד סירים-מחבתות-קערות, כלי הגשה, קפה-אבקת מרק (בכל זאת מכורה למונסודיום), מלא מלפפונים חמוצים-טחינה-שמן זית. מבית שהיה בו בעיקר אויר, נהיה פה המון. ממטבח עם טון מקומות איחסון שמשפחה סינית קטנה יכולה לגור בסבבה, נהיה פה בחצי שעה הזיה.

ואז האינטרקום מצלצל, והופ מפציע פה הבוס של הבוס, ג'אגדיש, הודי נחמד מאד ממלזיה בכלל ("יו קן קול מי ג'אג"), תוך שניה סיפר לנו על עצמו הרבה יותר מידע, כולל חיבתו העזה למשחק הגולף, לרבות מידע הו-כה-לא-מעניין על כמה מגרשי גולף יש במלזיה לעומת סינגפור, עלויות שכירת מסלול בבוקר לעומת ערב, מה קורה למי שאין לו עגלת קארטינג, ועוד מידע כל כך לא מעניין שאין לתאר. נפרדנו בדמעות מג'אג, המשכנו לעבוד בפריקה עוד שעה, כדי שבאינטרקום יצלצל עוד מישהו שהצוות יספר לנו בהתרגשות שהוא לא סתם הבוס, אלא הבוס של הבוס של הבוס שהיה פה.

וכך הפציע הבוס של הבוס של הבוס, סיני נחמד שעד לרגע זה לא הבנו מה גדולתו, אבל אין ספק שהגעתו ריגשה מאד את הצוות שלו שעבד כאן בטירוף. עוד כרטיס ביקור נשלף, עוד כרטיס תויק על המקרר, עוד עשר דקות של ממבו-ג'מבו מיותר, וחזרנו לפרוק את חיינו מתוך ארגזים אינסוף.

תוך שעתיים הבית התחיל לקבל צורה- מגבות עם ריח מוכר של כביסה אורניתית מופלאה פוזרו באמבטיות, קוקיות ליהלי הונחו במקום, נעלי ספורט שחסרו פה מאד הוצבו במקומן, שולחן אוכל הורכב, וטם-טם-טם-תופים-תופים-תופים-קול תרועה-שטיח אדום- הגיעה ההולנדיה והונחה בחדרי!
כן, כן, האיחוד המרגש *כמעט* קרה, אבל אז צילצל שוב האינטרקום, והצוות הזיע מאושר.

קרול, הבוסית של הבוס של הבוס של הבוס, מיסיס קרול הפציעה לביתנו מחוייכת, עם שקית מפונפנת עם מון קייקס (עוגות סיניות מסורתיות של החג הנוכחי פה יפה למות, ואוכל יפה לא אוכלים), שוב מגיעה עם טון סמול טוק, עוברת איתי מחדר לחדר, מתפעלת מהנוף של חדר השינה, והופ! פוגשת את ההולנדיה הפוכה על הרצפה לפני הרכבה.
מבט מזועזע שלה הסגיר את העובדה שהחבר'ה לא מבינים מה קרה פה עם המיטה המתכווננת הזו על הרצפה, איך מחברים את הדבר הזה מבלי שאני תובעת אותם על זיליארד שקלים. עושים קונסיליום של הצוות, ומחליטים שצריך להזמין אקספרט, מומחה לענייני הולנדיות, ועוד אחרי ששאלו אותנו בשיא הרצינות אם דחופה לנו המיטה להיום.
גיל ואני מתחרפנים מהסינגפוריות הבוקית הזו (אגב, קרול היא קרול בוק, סוג של אירוניה, איך לומר), ומבינים שאין ברירה. מחכים לאקספרט.

מסיימים לפרוק, אנחנו מסתכלים על הבית מתחיל להיראות כמו מה שאנחנו מכירים באדפטציה הנוכחית שלנו, ומתבאסים שאין לנו הולנדיה מורכבת. גיל הולך באגביות לחדר, מחבר את הרגליות למיטה, וקולט שכל מה שצריך כרגע זה להפוך את המיטה ששוקלת די מלא, ולחבר אותה לשטקר. כן, כן, בשביל זה צריך מומחה.
בכל זאת הגיע המומחה, ולא סתם, אלא עם מומחה שוליה. כל מה שנדרש מהם היה להפוך את המיטה עם גיל ולמקם אותה במקום. הא ותו לא.

אמרנו לעצמנו, שאם כבר הגיעו המומחה וההנדי-מן למשימה שממילא לא נדרשה, ואם ממילא אנחנו משלמים על השירות ההו-כה-לא-נחוץ-הזה, נבקש את עזרתם כבר לקדוח כמה תמונות.
הו, הזעזוע שחטפנו ממבטם, שכן השעה עשרה לחמש, ובשעה לחמש יש איסור בקונדו'ס לקדוח, ופה לא לוקחים סיכון. וככה, הגיעו לעשרים וחמש דקות, הפכו מיטה, והלכו. אכן, מומחים.

הקמנו צוות חשיבה מאולתר שכלל את גיל ואותי, גיל הצליח לשכנע אותי שיש חלופה לקדיחה, וכך יצא שעד עשר וחצי בלילה הצמדנו תמונות לקירות, פיזרנו ינשופים על קונסולות ופינות, פיזרנו כריות, החלפנו מצעים (שקר מוחלט, לין עשתה את זה, זה הדבר השנוא עליי בעולם), והכל נהיה פה שלנו.

התעוררנו הבוקר לבית שלנו.
יש שולחן, יש קעריות לקורנפלקס, יש כוסות לחלב, יש כורסא לרבוץ וספה מושלמת להירדם עליה, יש בית. בית ממש.
החתולה בינתיים עושה פה גן שעשועים מכל הקרטונים שעוד ממתינים לאיסוף (אסור לזרוק פה קרטונים לאשפה, גיל חתם על זה, כן, כן).
אין חדר שאני פורקת בו דברים והיא לא מנתרת עליי מאיזו כורסא או צופה בי בהתנשאות מאיזו ישיבה על ארונית, או כמו שעשתה היום- אשכרה תיצפתה עליי בשושו מתוך קופסא מלאה בבגדים שלי, עד שחשבתי שאני מתה כי הייתי משוכנעת שזה נחש.

אגב, מה שאין פה זה בעיקר ציפורניים בידיים שנשברו לי בשיטתיות, ואין כאב גב מהמזרון התחת שישנתי עליו חודש, כי יש הולנדיה-טוטאל-מוש.

אחרי הצהריים הילדים חזרו מבית הספר לבית שלהם, פתחו את הדלת שמחים שאין פה את כל הטלאי על טלאי של ריהוט שכור שאין בו כלום מאיתנו, חיכה להם אוכל מהסירים שהם מכירים בצלחות שלהם, נחו, והופ, הגיע ערב שישי, שלא דומה בכלום לערב השישי המוכר לנו.

וכמו כל שישי, טקס הסקייפי התחיל- כבר קישקשנו עם ההורים של גיל ועם סבתא שלו (בת 93, אלופת סקייפ שאין דברים כאלה, טרו סטורי, שאלה אותי מה שלום המשרתת שלי, אגב, חשבנו שאנחנו בוכים פה מצחוק), תכף תור ההורים שלי ומשפחת ציוני שאני מתגעגעת אליה כל כך (לב-לב-לב).

בפרק הבא-
אל תוותרו עד שאספר לכם על המספרה של יונתן שזו ההזיה של החיים, קטע שאחריו אמרנו כולנו שאלוהים פשוט דואגת לי לאספקה שוטפת של חומרים משובחים לבלוג.
בינתיים אני מפנקת אתכם בלהיט גבעטרוני חורך במות, שהתנגן לי אינסוף בלב אתמול:

ביוש, חפשו אותי בהולנדיה.