מרגע לרגע ברור לי שהאנשים פה עושים את כל ההבדל עבורי.

אני מניחה שאין טעם בכלל להרחיב על כמה האנשים שלי בארץ הם כל עולמי, כמה הם ההתחלה, האמצע והסוף שלי, כמה כל מילימטר ממה שאני עושה הוא תוצר של העוצמה הזו שאני מקבלת מכל חזית.
הנה, לפני שעה אוריתקה שלי ואני ליהגנו לעצמנו בוואצוש, אחרי שבצדק היא אמרה שאני לאקונית, אבל שיש לה זמן לחכות לי שאחזור לעצמי.
אני עוד כל כך מרוגשת מזה שסיפרה שאספי היפה שלה היה בהארי פוטר, ושיש בסרט קטע שהאסיר, שבסוף הוא חבר של אבא של הארי, מתגלה באח. "חשבתי איזה מגניב היה להגיח אלייך לשתי דקות, להגיד לך- עיליתקה, הכל בסדר, להביא לך כדורי שוקולד ולזניה מביכורים וללכת".

וכן, כנראה שהכל באמת בסדר, כי יש מי שאומר לי דברים כאלו נפלאים, מי שיודע שכדורי שוקולד ולזניה מביכורים הם החיים.

וגם כאן אני מגלה אנשים מדהימים, מגלה אחווה אחרת, מיוחדת, כזו שלא באמת צפיתי. גם כאן האנשים מעיפים לי את הראש, מזכירים לי שלא הפסדתי את כל הטוב הזה, אלא הרווחתי טוב מופלא חדש ולא צפוי.

מהרגע שבו עליתי על המטוס לאוריינטציה לפי חודשיים וחצי, תפסה אותי קבלת הפנים הזו אוף-גארד ממש.
אני מניחה שיש משהו במסננת הסינגפורית שלא כל אחד יוכל וירצה לשאת אותה. איכשהו יוצא שהאנשים פה אוחזים במן אחווה, תבונה חריגה, ודבר אחד מאד מאד בולט- כולם חולקים מניסיונם בחברות טובה. אף אחד לא משאיר לעצמו שטיקים של הסתגלות מבלי לתת את הטיפ לניו-קאמר שזה עתה נחת, כולם פה עם רצון באמת מאד חריג להיות לעזר, ומעבר לכל- בחוויה שלי פה, כולם פה בני אדם.

אני מנסה להבין איך יש פה לאנשים עוד כוחות לעבור את אותה קבלת פנים שוב ושוב בכזו לבביות וחברות טובה, ואני רק מנסה לתכנן להיות חלק מהאנשים הטובים האלו בהמשך למי שיגיע לפה אחריי.

תאיר, שהיא באמת השמש פה, מצליחה באופן מופרך ממש, להיות האמא המיתולוגית פה של כל הבציר החדש הזה פה. מוודאה שלא יקרה מצב שאף אחת פה תעבור את השבת הראשונה לבד, שכל אחת תדע מה להעמיס במכולה (רמז: מטאטאים ומגבים גם). היום בפילאטיס (ססססאמק, דין, את רוצחת אותי) קלטתי אותה מנקזת לעברה כמויות לא חוקיות של הערכה ואהבה גדולה מכל בציר יולי 2016. מעולם לא נשמעה בקולה נימת התנשאות על מי מהצעירות פה, היא אספה אותנו אחת אחת פלאס וידאה שכולנו תמיד מטופלות ומוגנות.

ומיסיס שוחט שלי, שבואו נודה שגילינו את הקלף המטורף שלה, טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים, קבלו במחיאות כפיים סוערות את תומר, מיסטר שוחט, האיש הכי לבבי שהמציאו, האיש שיודע הכל, אבל הכל, ותמיד ישמח להיות הכי מענטש ומאגניב. השיחות עם שני אלו תמיד קולחות ואפופות ענן סמיך של הומור שחור וציני החביב עליי כל כך, האיש הזה מסוגל לחלוק איתי קערת קארי חריף-אימא-תצילי-אותי-נשרף-לי-הצוואר, תוך כדי תכנון טיולים ואתרים שחייבים לשים בטו-דו-ליסט.

וצחי שהצליח לשדך ליונתן שלי את כל הקבוצה הזו של החברים החדשים פה, שאחד אחד פה מסתמנים כמפעל הפיס, הכל בקלילות ומתוך איכפתיות אדירה, ובזכותו הבן שלי מבלה בימים האלו באושר גדול עם אוסף משובח של חבר'ה בגילו ותיקים ממנו פה, ובגללו מיתוגי כאמא המאגניבה בתבל התערער, כי בזכותו יונתן הכיר את יותם של קרני וישן שם עכשיו, וקרני כמו קרני עשתה סטייקים והשקיעה, והופ, צנח מעמדי בשניה. בעצם עזבו סטייקים, כל מה שקרני צריכה לעשות כדי להיות מאגניבה זה לנשום.

ואין פה די כדי להסביר כמה אני שמחה שבורכתי באנשים האלו פה (והם רק מתי מעט מכל הטוב שמסביבנו).

ונכון שאני עוד עם חצי רגל בארץ, עדיין בתהליכים, אבל אני מרגישה שעם האנשים האלו אני יכולה לרוץ כמו שאני אוהבת- למרחקים ארוכים (דין, כפרות, זה רק ביטוי, שלא תחשבי לקחת את האמירה הזו באופן מילולי), יש לי פה את שרון וטליה, בציר חדש ומוצלח, יש פה את ליטל, ויש פה את גלית ויש פה עוד כאלו שנחתו בול איתי, וכולנו פה, קבוצת ה"בשר הטרי" כמו שקרני ואני קוראות לה, וכולנו פה מוגנות לגמרי.

ואני מודה שזו דרך לא רעה להתחיל פה חיים.

והנה משהו שהכי מרגיש לי מדויק פה:

"אדם זקוק לפחות לדלת אחת
לפתוח את מה שסגר
להיכנס כדי לגלות
לצאת בשביל לחפש
לסגור על מנת להניח

אדם זקוק לדלת אחת
לתלות עליה שלט
לקרוא לה בשם

אדם זקוק לדלת
כדי שיוכל לנקוש עליה ביד רכה
לשמוע מישהו בצידה השני
עונה לו: יבוא"

("דלת", עידית ברק)

וענו לי. אמרו לי "יבוא".