הצבע חוזר ללחיי.
מאז הפוסט האחרון בו סינגפור נתנה לי נוקאאוט התאפסתי היטב על עצמי, אספתי את הבאסה ובעטתי לה בתחת, ואני חוזרת לקאמפורט זון שלי כשמחה בחלקי.

לא התכוונתי חלילה להדאיג או לצער אף אחד, הכוונה שלי כאמור היא לאוורר את הטוב ואת הפחות טוב, אני מקפידה מאד על אותנטיות בחיי ואין לי שום כוונה לסטות ממנהגי זה גם לא פה, אבל כן, כשקיבלתי בארבע בבוקר אסמס מאמא שלי שמעולם מעולם מעולם לא סימסה, שהרגשתי שאפילו היא כבר הבינה שיש פה איזה משהו לא רגיל, אספתי כל פירור של קורבנות שאספתי פה במשך שבוע, והעפתי אותו ממני (טוב, נו, עד המשבר הבא).

בינתיים השתנה דבר אחד מהותי בחיינו- יש לנו ווייפיי בבית, ייפי! (רוצים להתחבר? בואו, פחחחחחחחח)
מי שלא ראה שמחת חיבור הווייפיי בביתינו שבניוטון הסינגפורית, לא ראה שמחה בחייו.

יהלי נכנסה אליי אתמול אולי בחצות וחצי ואמרה לי בהתרגשות שהיא גוררת שינה כדי שכשהיא תתעורר כבר יהיה לה ווייפיי, גיל התעורר שמח וטוב לב לקראת הטכנאי שהיה אמור להגיע בין 9 ל- 10:30, והתחיל את תחביב ההימורים החדש שלו, והימר לעצמו בכמה יהיה הדיוק הסינגפורי שרוט מקודמו, שכן כאן חווית השירות, איך נגיד, שונה מהחוויה הישראלית.
כאן אין באמת צורך לחוקק "חוק הטכנאים", כי פה יש להם מן מנהג מגונה כזה לקצוב קבועי זמן סבירים בהחלט למועדי ההגעה (נניח שעה וחצי מקסימום), והשוס- הם גם מגיעים!

וכך, בין הימוריו של גיל על הדיוק הסינגפורי לבין המציאות לא היה הרבה הבדל, שכן בדיוק בשעה 8:57 צילצל האינטרקום שלנו, כשהטכנאי החביב מחייך בתמונה. גיל התעלף.

גררתי את גופתי מהמיטה להציע לטכנאי המדייק הזה משהו לשתות, ושוב נתקלתי בחוויה המפוקפקת שכל נותני השירות מסתובבים לי בבית יחפים. בלי נעליים, בלי גרביים, יחפים. לא, זה הזיה.

כאן, כמעט לכל בית שראיתי, יש מן מבואה להשאיר בה את הנעליים בחוץ. לא נכנסים לבית עם נעליים, ולא משנה אם זה גם מאנולו בלאניק או ג'ימי צ'ו. במהלך הסיורים המהוללים עם המתווכת גיליתי את העניין הזה, שאני נכנסת לדירות בהם מראה לי את הדירה גבר שנראה נורמלי לגמרי, עם גרביים פיציות כאלו שנראות כמו נעלי בלט, או גברים עם חליפות עסקים מהוגנות ורגליים יחפות. לקח לי אולי 5 דירות להבין שלא מדובר בגבריות מפוקפקת או גברים שחזרו מטיול בגואה, ככה זה עובד פה גם אצל הישראלים שפגשתי, שם אולי זה לא מנדטורי, אבל זה קיים.

אני, אגב, לשואלים, ממש לא מתעקשת על זה אצלי. לא מקפידה על זה, אבל נראה לי שהשכנים מתחתיי היו שמחים שאחשוב על הקונספט הזה שוב.

בכולופן, גם כשעזמי, התחזוקן ההודי החביב של הקונדו נכנס לסדר פה דברים השבוע, קלטתי אותו נפרד לשלום מנעליו בכניסה לבית, ומקפץ בביתי יחף עם מדים. נשבעת שתפסתי את הראש מזועזעת, לא מבינה מאיפה נפל עליי כל הטוב הזה פתאום באמצע היום, והנה, הטכנאי החביב מהבוקר מרביץ פה שיחזור בלתי נשכח.
דמיינו טכנאי של הוט אצלכם עם האוברול האדום, ארגז כלים, ויחף. באמאשלי קורע.

אז יש לנו ווייפיי, ורק מי שלא היה לו ווייפיי ולא היה לו חיבור לרשת שבוע וחצי, יכול להבין את השמחה הזו אצלנו.

אה, ולין הכינה לנו הבוקר פנקייקס, ורציתי להגיד לבנדיקט "היוש, דפקתי אתכם, הפנקייקס שלכם המאממים וההורסים? אז גם לי יש".
לין מתגלה בביתנו כאוצר של ממש. השתלבה נפלא, עדינה וחייכנית, חרוצה מאין כמוה (ומשועממת למות, גם כי לא היה פה ווייפיי וגם לה זה חירב את יכולות התקשורת עם המשפחה שלה בפיליפינים, והיא גם משועממת כי אני לא באמת משחררת לה עדיין הכל).

ייאמר לזכותה שהיא החזיקה מעמד יפה מאד בנימוס ממלכתי כשראתה שאני מכינה אוכל ולא מאפשרת לה, עד שהשכמנו באיזה בוקר לריחות של בישולים. 9 בבוקר והיא מכינה תבשיל נודלס עם עוף, פשוט כי היא החליטה שאם אני לא משחררת לה, היא תבשל בעצמה.
וככה התעוררנו הלומים, ובמקום קפה וקורנפלקס, התיישבנו בהלם לאכול בשעה 11:00 בבוקר ארוחה שהיינו אוכלים ממש בכיף בצהריים, כשאני מפצירה בילדיי בעברית לאכול כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם (לרבות המילים "מצידי תקיאו את זה בשקט אחר כך", שכן רק על המאמץ והתעוזה שלה הגיע לה הדוז פואה הזה).

אובכן, הרשו לי להודיע לכם- לין מבשלת שאין דברים כאלו.
יהלי, שמסרבת לאכול 90% מהמזון עם ערכים תזונתיים בעולם, מוכנה לטעום מהאוכל שלה. היא מתפקעת עם לין מצחוק כשלין אומרת לה שה'פנקייקס לא יצאו לה הכי טובים', ויהלי אומרת שאלו הפנקייקס הכי טובים בעולם. ובאמאשלי- היא צודקת.

אה, וחזרתי לספורט, שזה פשוט אושר.
אחרי שהתעלמתי בנון שלנטיות מקבוצת הוואצאפ שדין, רוצחת האירובי פה פתחה, אחרי שהקפדתי להיות בשקט ומתחת לראדאר כדי שדין לא תשים לב שאני מתחת לשטיח, הרוצחת סימסה לי להגיע.
תוך שניה שלפתי לה כל תירוץ אפשרי סטייל "הכלב אכל לי את השיעורי בית", ובסוף, שניה אחרי שאמרתי לה "הו, צר לי, עוד לא נוהגת לבד" גיליתי שהיא גרה לידי ושהיא באה לאסוף אותי עוד רבע שעה. ססססססאמק. טובה זאתי.

הספקתי לאכול רבע שניצל כמצוותה, לקחת מים, לאסוף את רעמת הנוצות ולהחליף לספורט, והופ, היינו בדרך לסטודיו לפגוש עוד כמה קורבנות כמוני.

לא, באמת, זה לא אנושי הקטע הזה של האירובי או מה שלא קוראים לשיטת הרצח הזו. שעה, שעה של התעללות בגופות.
שעה שבה כל מה שעובר לי בראש זה שהאישה לא יודעת לספור. "רק עוד 4!" הופך ל"8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, רק עוד ארבע! 3, 2, 1, ועוד אחד אחרון! 3, 2, 1", פגשתי שרירים חבויים שרק רצו לישון באותו שעה, הברכיים שלי הזכירו לי את גילי הכרונולוגי (רמז: זקנה), הגברת הזו צועקת ורודה בנו גם באנגלית, ומה שחשבתי שיהיה התרגעות כיפית על המזרנים, הפך ממש לעקירת עיניים וספירה קלוקלת שוב.

אבל יצאתי משם שמחה ומאושרת ומבסוטה שאני עוד נושמת ובחיים, הגעתי הבייתה שלווה ומבסוטית, ויש סיכוי קלוש שאחזור על השטות הזו גם בשבוע הבא.

אה, והיינו בבית הספר הבינלאומי של הילדים, שזה משהו ששווה כבר פוסט כשלעצמו, כי ראבאק, החוויה הזו כל כך שונה מהחוויה החינוכית שהייתה לנו עד כה.
שניהם עברו איבחון להשמה בכיתות אם- היא עוברת כמו שביקשנו לנון-ספיקרס לרכוש את השפה מאפס כמו שצריך בתוכנית מדהימה, והוא, הוא במיינסטרים, שזה אומר שהוא בכיתת אם רגילה של דוברי אנגלית בתיכון, ושניהם שמחים ומאושרים ונראים אידיוטי להפליא עם תלבושת בית ספר שלהם.
הוא כבר הכיר את אורי המקסים שנראה ומרגיש לו בדיוק כמו החברים המשובחים שלו מהארץ, ואת הבן המשגע של טליה שעולה לי' שגם כבש את ליבנו בשניה, ובטח שזה עשה לו טוב.

והכל משתפר פה מרגע לרגע, בי הסינגתולה הזו מסובבת את הבית מרוב שהיא קורעת מצחוק (חלק ניכר מהיום ארבעתנו מסננים לעברה מתחת לשפם "יוווווו, סתמי!" ובחלק השני מתעדים אותה בכל הזדמנות כשהיא שניה נרגעת), והאנשים? האנשים סביבנו עושים את ההבדל.

אה, ויש לי ווייפיי, כבר אמרתי? ייאיי!

שא-א-באת שא-לום!