לא היה צריך יותר מרשת סלולארית עצומה סינגפורית, שמזכירה יותר מהכל את ישראל טרם רפורמת כחלון, כדי להפיל את רוחי פה.

אחרי הפוסט האחרון שבו התחלתי להיסדק פה, קמתי בבוקר למייל מהמם של אירית.
היא קוראת אותי כמו ספר פתוח ומכירה אותי לדעתי יותר מכולם. היא קראה בין השורות שאני בדרך להתרסקות מוראלית, וכתבה לי במילה אחת, שבין שתינו היא מאד ברורה- "אל".
אל תתרסקי, תחזיקי חזק, יהיה בסדר, תתאפסי על עצמך ומהר.
אפילו עידכנה אותי על גישורים, על השגים, על השגרה, הזכירה לי שדאלוש שלי, מזכירת העל מהחלל של המשרד המהמם שלנו חגגה 44 אתמול (ורק עכשיו אני קולטת שעד לרגע זה לא מצאתי זמן להתקשר אליה ולשמוח בשמחתה, ססססאמק).

אירית ואני מחזיקות מן הסכם שבו אני יושבת פה וכותבת את הספר שאנחנו חולמות עליו, משהו שיחזיר אותי לעשיה המשפטית שכל כך בדמי וכל כך חסרה לי מאז שעזבתי את המשרד. בכלל המשרד חסר לי באופן בלתי רגיל, המקום הפיזי, השמחה הזו שמקדמת את פנייך כל בוקר, הקבוצה הוואצאפית המשרדית שמצחיקה אותי גם מכאן ("מישהו רוצה סודוך?", ואיכשהו אני תמיד עונה "אני", למרות שכבר שנים לא אכלתי את הדבר הזה), השגרה הזו של סיעורי מוחות, של שמחה בהצלחות המשרדיות, שותפות בקושי.
אחרי יותר מ- 12 שנים אתה מתרגל לקולות, לצלילים, לתחושות, לאנשים סביבך, והם חסרים לי במיוחד.

גם אבא שלי המקסים שקרא אתמול את הבלוג ועוקב אחריו ומגיב לי מדהים (היוש אבשו, לאב יוש) שלח לי אסמס רגיש כתמיד שמלמד אותי שהוא רואה אותי כמו צלופן. לא בטוח שתבינו, אבל זה אדם טכנופוב בן 70, טפו, שעולה לו בדמים לסמס, ועדיין הוא כותב לי אסמסים באורך הגלות ותמיד אני עונה לו בלב ענק פועם, כי מגיע לו.
גם הפעם קלט שהבת שלו אולי בת 41, אבל ילדה, וכתב לי "בוב, אל תבכי". חמוד אתה, אבשו, כפרות על ראשך הטוב והאוהב.

ככה גם הבלונדיניות שלי, ודבי ועומר שלה, ליל שהצחיקה אותי למוות כל הבוקר, ליטל ואיילת שלי, כולן ידעו על הבוקר להגיד לי שהן שם והן רואות הכל.

אז כן, התגנב לו משבר בואכה התרסקות. ואני כותבת עליו פה בגילוי כי זו ההחלטה העקרונית שלי, לא ליפייף ולא לטאטא ולא לספר לעצמי שום סיפור שלא קשור למציאות, וגם כי יש לי מן אחריות כזו בלב לא למכור לאף אחד סיפור תלוש על רילו מנצנץ וקלולה על כל הטוב הזה פה, שאני בטוחה באלף אחוז שעוד יגיע, אבל כרגע הוא לא בדיוק פה, וזה מבאס תחת.

וכמו שאל קפונה התאדה בזכות עבירת מס פיצית, אני התרסקתי מול זיליארד סינים שהמתינו איתי בתור למונית הביתה, והכל בגלל פקקטע 1 ג'יגה בייט מזורגגים.

טו מייק א לונג סטורי שורט- השיטה הסלולארית פה היא בדיוק, אבל בדיוק כמו זו שהייתה טרם רפורמת כחלון. זה אומר שזה בדיוק, אבל בדיוק כמו הנציג הזה מסלקום שהיה יושב מולך עם דף חלק, ומתחיל לחרבש בעט כמה אסמסים תקבל ב- 12 חודשים, כמה ג'יגה תקבל (ובמחיר של כיליה צעירה), כמה הוא יזכה אותך לחמישה חודשים ב- 50% על רבע מהשיחות לשלושה יעדים, וכל מה שצריך זה להיות מדען אטום כדי להבין כמה תשלם בסוף החודש (רמז: המון, ובדולרים). כל מה שהתעקשנו זה על נפח גלישה, שכן הם ממילא מתעכבים בהתקנת המודם אצלנו בבית, והילדים משתגעים בלי גלישה חופשית (טוב, נו, גם אני), אז שילמנו כמה שצריך, וקיבלנו, טם-טם-טם-טם, פקקטע 3 ג'יגה. וואלה תודה.

וזה מצטרף לבוילר החשמלי שיש פה וצריך להדליק אותו גם אם לרבע שעה- אבל צריך, כדי להתקלח במים חמים (על דוד שמש לא שמעו פה, במדינה כזו על קו המשווה, סתומים, בחיי) , וכמובן שפה מדליקים אותו בבוקר, ונזכרים שהוא דולק בבוקר שאחרי וחוזר חלילה (ואל תתבלבלו, זה לא בוילר אחד בבית, זה שלושה נפרדים). גם את זיליארד המזגנים פה יש נטיה חיננית לשכוח דולקים, בגזרת כרטיסי האשראי טרם הבנתי את קישקוש הדביט קארד מול קרדיט קארד (אבל מה זה משנה, זה עובד וזהו), ובשביל לקנות פקקטע 2.7 קילו אוכל לסינגתולונת החדשה שלנו פה, נפרדתי מ- 48 דולר. 48 דולר. בחיי. בסכום הזה נהגתי לרכוש לפאפי אוכל לחודשיים. וזה מרגיז אותי ומעצבן אותי שאנחנו מעיפים פה תלאפים, תלאפים של כספים, על הנעת החיים שלנו פה.

ותוסיפו על זה את ההודעה שהמכולה שלי, עם החיים שלי שצפים כרגע בים שקר-כלשהו תעגון בסינגפור לא ב- 7 לחודש כמו שאמרו לי, אלא ב- 16 (תמותו, צים), וחשבתי שאני מתה, אבל החזקתי את עצמי וקיטרתי רק קצת.

אבל הטלפון של גיל שהילדים חרגו מחבילת הגלישה המזורגגת הזו אחרי 4 ימים, זה גמר אותי סופית.

חאלאס, נשבר לי לחלוטין מחוסר ההגיון הזה. עזבו שלדעתי יש כאן תקלה של סינגטל שדיויד החמוד הבטיח שידווח עליה לממונה (אבל לא היום חלילה, רק כשתגיע החשבונית יגיע המועד לדווח, בחיי הזויים), אבל הילדים משתגעים פה משיעמום עד שיתחילו עוד שבוע וחצי הלימודים.
אומנם בי, סינגתולונת המחמד החדשה שלנו מהממת שאין דברים כאלו (אבל מייללת כמו פולניה, כוסומו) והם רוב היום מתעדים אותה סטייל "בי רצה", "בי משחקת", "בי נושמת", בי מכוסה", "בי ישנה" וכו' (יום אחד אני אענה להם "זי-בי", אבל הופ, לא יפה לטנף, בכל זאת, אני ליידי), ובאמת שהגרלנו אחלה חתולונת, אבל הם די מטפסים פה על הקירות.

יונתן לא מכיר באי הזה נפש חיה, ויהלי אומנם חולה על ליה, אבל לליה יש חיים (המזל הוא שיהלי הדגיגונת שלי יכולה בכל רגע נתון לשים בגד ים ולרדת לבריכה גם במינוס ארבע מעלות במים, או ששניהם פשוט יוצאים מפה להליכה חסרת תכלית בקניון, שכן לרוב זה משמח אותם מאד לצאת לעצמאות פה), אבל הגלישה מצילה להם הרבה זמן פה, ובלי גלישה זו פשוט התעללות בגופה.

וכך, משיחת הטלפון האגבית הזו של גיל על החריגה בגלישה (עוד כסף לשלם, כוסימא שלהם) פשוט נשברתי.
וכך, דמיינו תור כמו בביטוח הלאומי ביום של הקצבאות, כך אני, בתור של סינים שממתינים כמוני למונית הביתה (אל תרחמו עליי, יכולתי להזמין מונית אבל לא היה לי חשק) פשוט נשברתי סופית מכל העאלק קידמה הזו שהחזירה אותי 10 שנים אחורה עם הבוילר, הסלולארי, הגלישה, עם המכולה המזורגגת שלא מגיעה, עם הון העתק ששילמתי על אוכל לגורת חתולים, על כל המסביב הזה שמצליח לשבור את רוחי.

ובטח, נקודות האור קיימות, השיחות הנהדרות והמצחיקות של עם נ' שהתנתקו רק 70 פעם תודות לסינגטל ההיא מלמעלה, שרון המשגעת הזו שיש לי פה, שהיום אמרה לי "כמה יפה את כותבת" וכל כך שימחה אותי שהיא קוראת, מיסיס שוחט שנוכחת כל כך ביום-יום שלי ויותר מנטורית ממנה לחיי פה אין ולא תהיה, קרני ותאיר שיודעות מתי ואיך לסמס רק שהן פה ונוכחות, נבי שלי, הסיסטרז שלי שמנווטות את שפיותי כמו ספינה של צים שדווקא כן מגיעה בזמן. גחליליות יש לי, והן מופלאות.

אבל כן, סינגפור, הפעם הלך לך עליי, אבל תדעי לך שאני נותנת פייט. את עוד תפסידי לי ולגוד ספיריט שלי בגדול.