#37  הכל לטובה גברת, או זו הסיבה למה יש לי שטף דם ברגל

כל כך שמחתי שהחמודה מהחברה שהזמנו ממנה את פינת האוכל והכיסאות אמרה שהיא תקדים לנו את האספקה, ומכיון שהמכולה שלנו מגיעה ביום שלישי והיום יום חמישי, חשבתי שזה רעיון מצוין, ושיוווואאאאו, איזה שיחוק שמה שנשאר זה לחכות לאספקה של הסלון ביום שני שלא הצלחנו להקדים, וזה מה יש, סססאמק.

"אז תישארי בבית בין עשר לשתיים". נשבעת, יונתן היה לידי כשהיא אמרה לי.
ומכיוון שקבעתי עם אילנית היפה הזו שלי לארוחת צהריים ב- 12:00, ניסיתי מהבוקר להבין אם הכיוון הוא שיגיעו בעשר וקצת, או בשתיים וקצת. אחרי חיפושים לא מעטים, בשעה 12:30 השגתי את מי שאפליקציית הטרוקולר של זיהוי המתקשר אצלי בנייד קראה לו "דודי שכן". 

אובכן, דודי שכן, המובילניק, הוא פחות התרגש מסדר היום שלי. "יאללה, גיבבבבברת, מה הלחץ שלך, ניסע לפתח תקווה ואז אלייך, רבע לשתיים ככה אנחנו אצלך". אז דחיתי את אילנית הכפרות שלי והזמנתי מקומות ל- 14:30, אחרי מקדם זהירות.

אובכן, ניוז פלאש. בשעה עשרה לארבע, דודי שכן ענה לי הכי בנון-שלאנט כשהוא בולע בנחת את שאריות השנגוויץ שלו שאכל ברעננה. 

"גייייבררררת, מה הלחץ? אנחנו נגיע כשהשם יתברך ישלח אותנו אלייך". לצערי השם יתברך לא שילם לדודי שכן את החשבון, אלא אני, ועל כן הייתי פחות חמודה. 

לדודה הנחמדה שענתה לי במפעל הרהיטים אשכרה בכיתי. היא לא באמת הבינה מה קרה ללקוחה המשוגעת שבוכה כי לא קיבלה את השולחן אוכל וכיסאות, זה היה נשמע לה כמו מישהי שקצת ירדה מהפסים, אבל בגלל ששאלה, ולא נניח בגלל שאני הייתי מספרת לה בכולופן, היא קיבלה את כל המידע הרלוונטי על ערכו של יום שלם שאבד לי בשבועיים היקרים האלו.

אחרי 4 שניות מרגע סיום השיחה עם הדודה הנחמדה, התקשר דודי שכן אליי היסטרי- למה סיפרתי לדודה מהמפעל שהוא לא בא למרות שהשם יתברך מכוון את דרכו. נואשתי. כעבור חצי שעה למדתי שדודי שכן לא מאמין בדפיקה בדלת, אלא מתקשר בטלפון היסטרי מעבר לדלת להגיד "גיייברת, תפתחי את הדלת". 

וכך ניתרתי לעבר הדלת בעודי מטיילת על המדיח הפתוח, כשאני פוגשת מאד מקרוב את הדלת הפתוחה שלו שעשתה לי כחול-סגול-ירוק תוך שניה על השוק, ואיזה שוק. 

וכך, במקום לספר לכם שגיל היה היום בבית הסינגפורי שלנו ותיעד אותו מכל זוית והיי, איזה מאגניב הבית הזה, אני יושבת עם שוק מצופה טראומיל, ומתפללת לא להסתובב מעתה ועד הנצח עם שוק מפוצץ בשטף דם מהמדיח שנתקלתי בו בגלל דודי שכן.

דודי שכן אגב לא הגיע לבד, אלא גם עם ציון. טרם נכנסו אליי הבייתה אחרי שישבתי מצופה בטראומיל על רגלי, מיד נכנסו שני אלו מצויידים בכל קלישאה רבי נחמנית אפשרית- "גייייברת, הכל לטובה! את יודעת מה היה קורה לך אם לא היית מחכה לנו פה? אסון! אסון!", וכן, ברור שהיה סיפור מהמקורות שנלווה לכל הטוב הזה, שכן "לפני כמה שנים הייתה קבוצה של רבנים מאאאאאד צדיקים. מאד. הם תיכננו לנסוע לאמריקה, ואיחרו את המטוס. בכו בכו בכו, ואת לא מאמינה מה קרה! המטוס שהם פיספסו נכנס בתאומים". טרו סטורי.

אגב, אחרי שהם יצאו מפה, יונתן הנבלה הזה ירד מלמעלה קרוע מצחוק על כל סיפורי הצדיקים שהרעיפו עליי, וסיפר לי שהקטע עם הטיסה המפוספסת קשור ליוצר של פמילי גאי הקורעת, אבל נו, יוצר של פמילי גאי מול קבוצה של רבנים צדיקים, והופ, הרבנים ניצחו ולא באמת דחוף פה שניצמד לעובדות.

אז עכשיו אני יושבת כשלידי ערמות של כיסאות ושולחן אוכל חדש שמחכה למכולה, אפילו תודרכתי על ידי דודי שכן וציון איך להרכיב את הרגליים לפלטה והינהנתי במרץ כאילו אני מבינה ולא כמו שבאמת פשוט רציתי לבכות מהשטף דם החדש שכואב כואב כואב לי (הקורא גיל, הם אמרו שקודם לשים את האום אחר כך להבריג עם פיליפס רגיל, או ככה לפחות זה היה נשמע לי), אני ממתינה לסלון החדש שהזמנו ויגיע ביום שני, וכל שנותר לי הוא לספר לכם לאן ייכנסו כל הדברים החדשים האלו פלאס כל אלו שאני רוכשת בימים האלו ומרוקנים היטב את חשבוני, אבל זה חשבון בשקלים ישראלים, אז לדעתי זה לא נחשב (זה בדיוק כמו שנניח גלידה נמסה ולכן היא ללא ערך קלורי, חשבתי שזה חשוב שתדעו).

היום נשלח גיל אחר כבוד לסקור את סביבתנו בניוטון הסינגפורית. זה אומר שהוא אשכרה טייל בסופרמרקט הענק בקניון הצמוד אלינו כדי לתת לי מושג כמה גרוע המצב (לא טרגדיה, אבל 6 עגבניות בשישה דולרים זה גם לא שוס גדול). אחרי ששוטט לו והבין מה יש מסביבנו, הגיע הבייתה כדי לראות מה קורה עם ההכנות ולהזכיר לי כל מיני מידות ודברים שהייתי צריכה (אבל לצלם את המזגן באמבטיה לא צילם, כי היה משוכנע שאני צוחקת עליו, בחיי).

אז הבית מהמם. אפילו יותר ממה שזכרתי. הורס. מאלף. מקסים. אדיר. רק תבקשו ואני מפוצצת לכם את הוואצאפ עם סרטונים מרגשים ותמונות באלפים. אין לתאר כמה הוא מתאים לנו, כמה הוא בדיוק מה שחיפשנו, כמה כל קיר וכל פינה הגיוניים לי, איך אני כבר רואה את יהלי רובצת על הכורסא עם האייפד ולידה חתולה ואת יונתן עם הנינטנדו או הלפטופ על הדלפק במטבח כשחתול שני על רגליו, את לין החמודה מסתובבת וקוראת לי "מאם-עילית" ואותי במטבח היפה שלי חותכת גמבות ואת ההמולה הגלעדית הקבועה בבית ואת הצעקות הקבועות "שמישהו יאפס כבר את הראוטר" או סירוב להיכנס למקלחת תוך כדי שיכנועים קבועים של "עוד שתי דקות, אמא, שתי דקות". 

והשבועיים קצת האלו שנותרו פה עפים לי מתחת לידיים, בשבת וראשון אני נוסעת עם חברותיי המופלאות פה מאורנית למסיבת פרידה במלון הסקוטי (תודו שזה למות מהתרגשות), גיל חוזר בשבת לכמה ימים של טרפת לוגיסטיקה ואז חוזר לשם לשלושה ימים משמעותיים ושוב חוזר לכאן, ואז, הופ, נגמר, נוסעים. 

ודודי שכן אמר שהכל לטובה, אז לטובתו הוא צודק.

מודעות פרסומת

#36   מרוגשת, מרוגשת, מרוגשת

יום טוב טוב טוב עובר על כוחותיי, מה יום טוב, בעצם, יום אליפות.

השכמתי בשש וחצי הבוקר (טוב, לא אמרתי יום מושלם) כדי ללבוש בפעם האחרונה לשלוש השנים הקרובות מדי בית משפט. האמת שאפשר לדייק פה קצת יותר, כי הייתי עם מדי בית הדין הרבני, מה שאומר שהשקעתי בחצאית עיפרון עור שחורה וחולצה אוורירית, כי חאלאס, מתוקים, מה תעשו לי שם? בואו נודה על האמת, אחרי שהפכתי לדונאט בחודשיים האלו, זה לא שמישהו שם יכול היה להתעלף ממני עם חצאית עיפרון, אבל מכיון שבאופן מפתיע החצאית עלתה עליי, החלטתי שזו מלחמה צודקת לגמרי, ומה אכפת לי להלביש עליה את הטיקט הפמיניסטי שלי ולהגיע ככה לרבני.

אגב, זה עבד. לא סתם הגעתי לייצג היום, זה היה קלוז'ר מהמם עבורי לוודא שאחת מהנשים היותר ראויות שייצגתי בהליך גירושין יצאה עם ראשה מורם, אלופה שאין דברים כאלו כשהיא בועטת בתחת של מי שהצליח להוריד אותה מהפסים, והיא לימדה אותו סטייל מהו, והיא אפילו טבעה את המונח הגאוני שהיא "כלנית", כלה היא כבר לא תהיה שוב, המגורשת הטריה המהממת הזו.

אבל זה לא היה החלק היחיד המעולה, כי בדרכי לשם, נניח עשרה לשמונה כזה, הפיאסקו המפואר בו כשלתי ברישום ביתי לקייטנה שהיא כל כך רצתה הגיע לסיומו באופן מופלא, עת הדס, מיסיס קייטנה, התקשרה להגיד שקורים ניסים והתפנה לפיצית מקום, והיא, הקטנה, תוך 10 דקות התעופפה לה מאושרת למימדיון, כשאילונה המהממת מתנדבת לקחת אותה בכזו שמחה שעשתה לי את הבוקר.

אי אפשר להמעיט מהשמחה פה, כי הקטנה הזו שלי, היא לא באמת מבקשת הרבה, אבל את הקייטנה הזו ביקשה. טוב לה שם, היא מאושרת, החברות שלה שם, ואפילו שהיא לא תהיה שם עד הסוף זה מה שהיא רצתה.

ואמא שלה הזו, עם כל הטרפת, לא וידאה נכון את ההרשמה ואחרי בלגן אטומי התברר שלא נותר לה מקום. והיא ישבה על ברכיי כשסיפרתי לה שאין מקום בקייטנה כמה שלא ניסינו, בוכה דמעות בגודל אוקיינוס, ומציעה שניסע כבר עכשיו לסינגפור כי כבר לא אכפת לה כלום. וככה נרשם כשלוני המפואר בדרך הסינגפורה עם הקטנה, שהבוקר, תודות לילדה עלומה ולא מרוצה, הביא לאושרה של יהלי שלי באופן מושלם.

חזרתי הבייתה מהדייט ברבני לילד מחייך שחיכה לי והיה ער באופן חריג בשעות חוקיות של היום, שכן הוא נוטה לחרופ את רוב שעות השמש ולהמשיך למתוח שעות ירח עד כלות (או עד שאני נובחת עליו לישון, מה שבא קודם). הוא מילמל משהו על חברים שלו, וכרגיל, המילמולים שלו זה דבר שיכול לתפעל אצלי מאג על אוטומט מרוב שזה מרגיז, אז ככל הנראה לא הקשבתי, אלא שלאחר שהתעוררתי משנת היופי שלי שארכה אולי חצי שעה, גיליתי בבית מצבור ילדים עם קול נמוך ושפמפמים, שהתגלו כרגיל כזן מורעב וקולני להפליא (פלאס שתי הבנות הכי מוצלחות שהצמיחה השכבה הזו, נטולות שפמפמים וקול נמוך, דווקא ענוגות למדי ולא מורעבות). אז זה מה שהוא מילמל כנראה. אגב, רשמית אני מהתנ"ך, כי אני לא מבינה חצי מהבדיחות שעפות כאן מעליי.

וכך הספקתי להתעדכן על תיק מאד חשוב של חברה שלי בבית משפט שהתברר כשיחוק משמח מאד והישג גדול לאהובתי המייצגת ולאהובתי המיוצגת, גילושק'ה מפסטורלי מצאה לי שמלה שחיפשתי, הכנתי לעוללים המציפים את ביתי שניצל וצ'יפס ובסוף עוד הזמנתי להם פיצות (אמרתי שהם רעבים או לא?!), הסעתי לבלט, והספקתי לעדכן את גיל שהורה לי לכתוב "תזכירי בבלוג שאני מת כבר שתגיעו" אבל ימות מעצבים כמה דקות אחרי שאנחת, ואני לארג'ית כשאני אומרת "דקות", בחיי.

סך הכל נחמד פה בספירה לאחור, אפילו אתמול היה כאן צוות צילום של "תוכנית חיסכון" (הו, האירוניה, אני בתוכנית על חיסכון, יה רייט) לצלם משפחה לפני רילו, כדי שאשמע את היורשים שלי מדברים כל כך מתוק (ומביך למות!) בערוץ 2. סטיי טיונד, גם זה יגיע, הכינו את המסכים. הייתם צריכים לראות אותנו מתבקשים לארוז ספרים בארגז, ככה, עאלק בטבעיות, ושניה אחרי שהצוות יוצא, שני ילדים נובחים "אני לא מחזיר את זה למקום!". טובי לב של אמא!

שלושה שבועות פחות יום למנאייק. סססססאמק.

#35  I have the best sisters ever, and what's your super power?

מכל הימים, דווקא היום ווייפי שלחה לי אחה"צ סרטון על אחוות נשים, וכמה שהיא מדייקת שוב, בטיימינג, במהות.

אני מניחה שמי שעוקב אחר מעלליי מידי פעם כבר הבין את הכוח המניע שלי, מה הגלגל שמתפעל את חיי. מה המנוע האמיתי שהופך את הפרידה הזמנית הזו, גם אם היא מוגבלת בזמן וגם אם היא לא מוחלטת, לפרידה כל כך קשה עבורי.

כל אחד והאוסף שלו- אחד אוסף בולים, אחד אוסף בקבוקים, אחד אוסף עטי פארקר, ואפילו שמעתי לפני כמה זמן על מישהו שיש לו אוסף של כינים (טוב, פחות, אבל הקונספט ברור). 

אני, אני אוספת אחיות.

איכשהו נראה לי שכוח העל שלי הוא לאתר בראדאר פלא כזה את הבחורות הכי מעולות, אלו שיש בהן הכל- מוכשרות, מלאות השראה, מצחיקות, שנונות, אימהות אדירות, קרייריסטיות, השגיות, נאמנות. יש מסביבי אוסף משובחות גדול ומרשים שנצבר משך שנים, אוסף, שאומר בצניעות שבעיניי הוא כל רכושי האמיתי. הוא הזהב והיהלומים, הוא הריל דיל.

משך שנים אני גורסת שלא צריך מבחנים של קושי כדי לזהות עוצמה של חברות, להפך, דווקא כשקשה- הכי קל להיות חבר אמת. דווקא כשרגיל, בלי שום דבר מיוחד, בלי עליות מיוחדות, דווקא שם, ביומיום הרגיל, שם נמדדות החברויות.
וככה בדיוק אלו הבלונדיניות שמסביבי, אלו החברות שלי מאורנית, אלו החבורה של הפיליפ'ים והענבי'ם, אלו החברות שלי מהתיכון (שהנפלאה בהן, נועהל'ה שלי, נושקי, חוגגת ברגעים אלו 41 שנות, ואני אוהבת אותה כל כך, לב לב לב), אלו החברות שלי מהליגה (אל תשאלו, אבל שווה שווה שווה), וככה אלו האחיות שלי, הסיסטרז שלי, הנהדרות.

האחיות האלו, אלו שאני יכולה לשתוק איתן, לקטר איתן, לבכות להן, אלו שאני יכולה להגיד הכל לא מפולטר, שותפותיי לפינה הפופולרית "האמת מאחורי התמונה" (פינה שווה במיוחד, תאכלו ת'לב), אלו שמכירות את החלקים הפחות פוטוגניים בחיי, ואני שותפה לחייהן.

אלו שעכשיו שלחו אותי אחרי דמעות אושר והתרגשות לסינגפור, עם המתנה הכי נפלאה שיכולתי לבקש, אומנות נפלאה שבה הן כולן שם, עליה- הפנים, האימוג'ים, הפכים הקטנים של חיי, של חיינו. אלו שבמשך כמה ימים אספו תמונה לתמונה, מחשבה, הכלה, אלו שגרמו לי לנהוג שקטה שקטה הבייתה, מרוגשת כל כך מהמחווה החברית שלהן אליי. אלו שמצאו את הזמן להגיע ולהיפרד בדרך שלנו.

יש בהן את הפנים האהובות עליי בעולם- יש שם את החיוך של ירדנה שלי, של תמוש כפרות עליה, שירתי היפה, דנה (הרזה! רזה! את רואה שזכרתי להגיד שאת רזה?!), בתחי האור שלי, נעממי האמיצה שלי, מיכ האלילה, זכוש המושלמת, רותם הנדיבה ביותר שהכרתי, יש בהן את אוסלו החכמה שלי, יש בהן הכל. יש בהן את היכולת לגרום לי להאמין שאני לא באמת פרת יאור עכשיו ושיהיה טוב, יש בהן את היכולת האמיתית לגרום לי להאמין שיהלי תתגבר על הקשיים ויונתן יפרח, יש בהן את היכולת לגרום לי להאמין שאני אהיה מאושרת שם, ויש להן את היכולת לגרום לי להאמין שהן יהיו שמיכת הפוך שלי בקשיים, בנפילות, ברגעים הפחות פוטוגניים.

בסרטון היפיפה שווייפי שלחה לי היום מסופר על מחקר מהרווארד שהוכיח שנשים עם חברויות קרובות של נשים מחלימות מהר יותר ממחלות והן בעלות סיכוי גבוה יותר לשרוד את המחלה. שכשנשים תומכות זו בזו דברים מדהימים יכולים לקרות.

שנשים הן כוח מרפא. שאחיות הן כוח משקם.

הכל נכון. כבר הייתי במקום שבו זה הוכיח את עצמו. הכל נכון, אין כמו נשים. אין כמו אחיות.

ואני רואה את משימת חיי להעביר לקטנתי את הידע הזה, שנשים, בנות, כלומר הבנות הנכונות, הן המקור האמיתי לאושרה, לחוסנה, ליכולתה לצלוח קשיים. שמה שהיא רואה אצלי, בחברותיי, יחרט בנפשה כמקור לכוחה. שהיא תדע לאתר את הגיל והעדן שלה גם בסינגפור שמחכה לה, ותיקח אותן, את החברות החדשות והותיקות שלה, הלאה, לחייה, ולא תפסיק לעולם להוסיף עוד ועוד נשים נפלאות כאלו בחייה.

מנצלת את ההזדמנות להגיד לכול האחיות המיוחדות האלו שלי מבחירה- אתן כל עולמי. אתן הדבר האמיתי. זכיתי. באמאשלי. טפו.