מתחילה להבין לאן הגעתי, התרבות שונה כל כך, חיי היום יום אינם משיקים לכלום שהכרתי עד כה ב- 41 שנותיי.

זה מתחיל מציטוט שגיל עד היום מזכיר משיחה עם תאיר אהובתנו, שסיפרה איך בהתחלה "מדממים פה תלאפים של כספים". זה כל כך מדויק.
כמויות הכסף שאנחנו מוציאים על חיי היום יום פה ועל אירגונם פשוט לא שפויות.
זה לא שלא לקחנו את זה בחשבון כמובן, אבל זה מפתיע כל פעם מחדש.

להיכנס לבית חדש, כשהמכולה עוד לא פה, המקרר חדש ומנצנץ וריק, הארונות בלי כלום, החדרים ריקים, המקלחות רק עם מים וזהו. הרי אנחנו אנשים של בית, חשוב לנו להיכנס למקום שעושה לנו טוב, אנחנו מחבבים מגבות ודברים במקרר.

בשביל למלא את המקרר, שמתברר שהיה מדובר פה על שאיפה מופרכת במיוחד, צעדתי בשמחה עם ההלפר המהממת שלי, לין, ליונייטד סקוור, הקניון הצמוד לביתנו, לסופרמרקט החמוד. שם שמחתי לגלות שלימון אחד עולה 1.20 דולר (תכפילו בשלוש ותבינו את הטירוף), 6 שומים לא גדולים במיוחד בשבעה דולר, עגבניה בדולר וחצי. חשבתי שאני מתה, ואני לא מדברת עוד על מחירי הפירות המופרכים ועל זה שפשוט אין בסופר הזה פולקעסים או פפריקה, אבל כן יש כל מיני סוגי חיות שמעולם לא שמעתי על קיומן, אבל הן מגיעות קפואות פה במקררים.
על מגב או מטאטא אל תדברו בכלל, כי אם אתם קשורים לכליה שלכם, זה מעמיד אותה בסיכון (ותודה לתאיר שהורתה לנו להביא את זה במכולה, צדיקה!).

וככה, אחרי 135 דולרים ראשונים שלי בסופר הבנתי שככה אי אפשר. קניתי אויר בסכום עתק.
חיפוש מהיר אצל חברותיי המהממות פה איפה רוכשים בסופר במחירים סבירים יותר (אין מה לדבר על מחירים שפויים, הקונספט הזה טרם הגיע לסינגפור), וקארין כפרות עליה, מיסיס שוחט אהובתי, שלחה לי לינק להזמנה און-ליין בפייר פרייס, שם החסה כבר עלתה פחות מכיליה.

וככה ישבתי לי בניחותא ועשיתי הזמנה שנראתה לי חיננית מאד, בואכה סטייל חצי-חינם כזה, עם העגלה המפוצצת. אובכן, לא שינה הרבה אצלי במקרר, אבל לפחות הוא אומנם צווח עליי כשנשאר פתוח, אבל בלי הרבה הד כמו מקודם.
לקח לנו 4.5 דקות לגלות שהוא התרוקן שוב, שהבננות מהפיליפינים או משהו כזה שהזמנו התחסלו, שהתפוחים ממלזיה או וואטאבר גם התאדו, שהעגבניה וחצי הלכה והמלפפונים ההזויים גם הם כבר היסטוריה. וככה אנחנו תורמים סכומי עתק לסופר הזה, שאגב השירות שלו הוא ההזיה של החיים שלי.

דוגמא? בבקשה. שלשום אחרי שהכנסתי את ההזמנה און ליין, קיבלתי טלפון מודאג משירות הלקוחות. אחרי שחשבתי שהתקלה היא בי, שאני לא מבינה אולי את הסינגליש של הדוברת, התברר שהבנתי מצויין.
אני הזמנתי 200 גרם עוף טחון או משהו, והיה להם במלאי רק 208 גרם. על 8 גרם נתבקשתי לתת אישור להחלפה, או שהם יבטלו עבורי כמובן את הפריט. 8 גרם. העובדה אגב שהיא התקשרה אליי שעה לפני ההתחייבות לספק לנו את המשלוחה בשעה הספציפית והעובדה שהם בחלק השני של סינגפור לא מנעה מהם להתייצב בול על הדקה בזמן הנקוב. אין לתאר.

נו, ואם חשבתי שהסופר הוא ההזיה ושיא השיאים, הגיעו ילדיי וה"קט-קפה" כדי להראות לי כמה אני לא מבינה כלום בהזיות סינגפוריות.

זוכרים את הקטע עם החתולה שהשארנו בארץ? ידענו שהילדים זקוקים למחמדית כזו פה. הבטחנו. זה התחיל מהבטחה לחתלתול אחד ואפילו הגענו להסכמה על שניים. באיזה שהוא שלב גם נזכרנו שלא בדקנו אפילו עם הלנד לורד אם מותר פה בעליי חיים (זה אסור כמעט בכל הקונדו'ס), וככה גוייסה שירלי המתווכת לבדוק עבורנו, מה שסיפק פה ילדים היסטריים שמא נקבל תשובה שלילית. אבל לא כך היה, כי שירלי שמחה לספר לנו שאין ריסטריקשנס על החזקת פטס, שזה כיף כאיופאק.

וככה נגררתי עם ילדיי למקום שנקרא פה "קט-קפה", באמצע טיזינאבי בעיר.
אחרי 11 דולר למונית הלוך, קירטוע במאה אחוזי לחות, טיפוס 3 קומות בלי מעלית ותשלום מופקע של 15 דולר לילד (היי, זה כולל ספרייט), קיבלו יורשיי את הזכות, תקשיבו לזה, ללטף חתולים. טרו סטורי.
אגב, זה לא כזה מופרך פה, בהינתן העובדה שלסינגפוריסטים אסור לגדל בעלי חיים בבתים שלהם, והם די חובבי חיות, אז מוצאים להם דרכים מופרכות כמו אלו לעקוף את העניין, באופן חוקי, כמו שהם אוהבים.

מדובר על מקום לא גדול במיוחד עם 3 סיניות בנות אולי 18 שמדברות בווליום של מספר 2 בסקאלה של הרדיו (אני יכולה להשתגע מזה), שכחלק מהחוקים שיש להם במקום הזה ושאותן הן מסבירות לכל זב חוטם (וילדיי היו הצעירים ביותר, יש שם גם מבוגרים שבאו ללטף חתולים שם, שזה הזוי ברמות) מובהר ללטפנים הפוטנציאלים ש'לפנינו 7 חתולים, אלא ששלושה מתוכם ישנים, ואסור בשום אופן להעיר אותם כי הם צריכים 10 שעות שינה', אבל 'אל דאגה, הם יקומו בשעה שתיים'.
מזלי שיונתן עמד לידי ולא חשבתי שאני מדמיינת את השיחה.
השעה אחת וחצי, אני מול 3 חתולים ישנים בואכה מפוחלצים שמסביבם 14 אנשים, הם לא מזיזים שפמפם מרוב שהם חורפים, ואסור להעיר אותם כי הם זקוקים לעשר שעות שינה. *אני* לא ישנה 10 שעות שינה! אותי מעירים, ואני לא חתול!

אני חוסכת לכם את התהיה, ביי דה וויי. בשעה 13:53 התחילו השלושה להשכים עצמונית, ובשעה 14:00 התעוררו, לתדהמתי. חשבתי שאני מתה.

אגב, שלא תיטעו, מכיון שעסקינן בתשלום מופרך של 15 דולר לאדם שרוצה להיכנס למתחם החתוליה, אני הושארתי אחר כבוד להתבונן ביורשיי בדבר המופרע הזה מעבר לחלון, ישובה על כסא פלסטיק בלי משענת, שעה. שעה.
בשלב כלשהו פתחתי את הדלת כדי לצלם את יורשיי ולתעד את הפיאסקו החתולי הזה, ואז גיליתי לתדהמתי שהמצב שלי גרוע משדמיינתי-
מהשניה שפותחים את הדלת נשמעת מוזיקה קלאסית מהממת והרמונית שבוקעת מטוויטרים קטנים, מזגן בטמפרטורה מושלמת ומרווח. החתולים מנמנמים להם בינות מיטות רכות ופלאפיות שמפוזרות להם בכל המרחב, כש- 14 איש עושים להם נעימי בבטן עם צעצועים מושקעים.
אני, להבדיל מהחתולים, ישבתי כמו כלבה על כסא פלסטיק בלי משענת בתוך כבשן בינות ארגזי ספרייט שטרם נפרקו, שומעת את אחת הסיניות לועסת את ארוחת הצהריים המלאת עצמות שלה, כשהיא שותה להנאתה ראמן ושולקת כל שלוק בווליום שרחוק מהווליום בו היא מדברת.

מזלי שאון ליין היו איתי כמה מחברותיי המשעשעות ביותר, נניח ליל שמיד קראה להם "סינגתולים מזהב", מה שהפך להיות מטבע לשון מיידי פה (והיא ביקשה ממני ישר לבדוק אגב אם יש שם וטרינר בשם ג'ורג', מיד בדקתי. לא היה).

תראו, אני אשה בת 41, לא מזדקנת כל כך בחן (יונתן אתמול גם רמז בבוטות משהו שאמא השמינה, גררררר, לרבות המשפט האלמותי שהשמיע לעצמו אחרי המילים האלו "תפסיק לדבר, תפסיק לדבר"), אבל אני חושבת שראיתי כבר דבר או שניים בחיי.
הסיפור הזה של החתוליה הזו השאיר אותי עם לסת ברצפה.
אני חושבת שאם לא הייתי נוכחת פיזית בפיאסקו המתואר לעיל, אין רבע מצב שהייתי מאמינה לסיפור הזה, ייתכן שהייתי אפילו בודקת אם המספר נטל תרופות באותו יום, אבל היי, יש תמונות שצילמתי לתעד את ההזיה הזו והיו עדים (אומנם קטינים, אבל לפחות אחד מהם כשיר אוטוטו לעדות), ולו רק הייתי נשברת ומצרפת אותן לפה, אמונכם בי היה שב בטיל.

על המשך היום שכלל את הדוקטורט הנוכחי של גיל בנסיונות להבין את חברות הסלולר פה (דמיינו את ישראל טרם עידן כחלון והרפורמה בסלולר? יותר גרוע ויקר בטירוף, כולל תשלום על שיחה מזוהה בנייד) אין מה להרחיב מלבד לציין שעדיין אין לי טלפון מקומי, ולכן אני כמו קורבן מסניפה את הווייפיי המקומי של גיל ככל יכולתי.

אבל היי, אני בבית שלי המתוק והיפה, לין מכינה לנו אחלה אוכל ורוצה למות משיעמום שאני לא מרשה לה עדיין לעשות כביסה, ונחמד פה. נחמד פה ממש.