#43 גוווווווד מורנינג סינגפור, או מקרר צווח זה ה-דבר

והנה, חיי הסינגפורים החדשים.

מהחדר במלון שאעזוב עוד שעה עם היורשים, אני מספיקה לשבת בדממה שקטה, אחרי שיורשת אחת ישנה להפליא, הפציעה פה בארבע בבוקר עם אחיה, כששניהם עם עיניים פעורות מעירנות, מבואסים מזה שאפילו לא ידעו שהם בג'ט-לג, ואחיה ישן בחדר השני.
בוקר טוב, סינגפור.

אנחנו פה, תושבי המקום כבר 3 ימים.

האמת היא שלא היה פשוט להגיע פיזית לפה, איך לומר, שכן כבר בצ'ק אין בשדה התעופה כבר קיבלנו תזכורת לאן מועדות פנינו, שכן הוואן וויי טיקט שלנו לפה פחות מסתדר עם הדוגמטיות הסינגפורית, שאינה יודעת מה לעשות עם מי שאין לו ויזה ל- 30 יום מחד, ומאידך מתכנן רילו אליה. דיילת לופטהנזה הנחמדה שבסך הכל הגדילה ראש, הצילה אותנו פרקטיקלי מהבקר הסינגפורי הפחות לבבי, שהספיק לו מילוי טופס ההגירה שלי בעט ירוק! ירוק! כדי להעיף אותי למלא הכל מחדש לכולנו, הפעם בעט שחור! שחור!, פלאס אישורים מהשלטונות פה שהשהות שלנו פה אושרה, ככאלו ה"נסמכים" על גיל, שזה כיף כאיופאק לפמינסטית כמוני להיסמך על מישהו, אבל שוין.

אחרי 20 שעות טיסה ארוכות (ותודה ללופטהאנזה שמחזיקה תוכנה שסופרת את השעות לאחור וחסכה לנו את נוהל "מתי מגיעים" הקבוע), עצירה בפרנקפורט והמשך לפה, הגענו מותשים בואכה מתים למלון שלנו, לעצירת ביניים עד הבית החדש.
כבר בצאתנו מהמטוס, כששאלתי את גיל אם ניקח מונית למלון, הבחנתי בבעיה בכך שהוא מציין שהאוטו שלנו ממתין לנו בחניון. אחרי 20 שעות טיסה. כשנוהגים בצד ההפוך, כן?
אובכן, אין דרך נעימה להגיד את זה. לא נסענו יחד בנסיעה הזו. הוא הסיע את המזוודות, אנחנו לקחנו מונית.
הקטע הזה של הנסיעה ההפוכה פה עושה אפקט דומה על הבטן שלי כרגע, וכל נסיעה הפוכה פה הופכת לי את הבטן מפחד, ואני עסוקה כל הנסיעה לתכנן את הנהיגה כאילו אני מאחורי ההגה, כדי לנסות להתרגל לנהיגה שלי פה. סטיי טיונד, יהיה מעניין.

מזג האויר פה, שעליו עשינו לילדים הקדמות בלי סוף נוסח "יהיה גהנום" או "מיד תרגישו את הקטסטרופה", עשה לנו הפוך על הפוך פה, והאמת שהיא שזה המזל הגדול שלנו פה.
מהשניה שנחתנו קידם את פנינו גשם זלעפות מופרע. סוף יולי, כן? עד עכשיו היה פה העסק די גשום (זה לא אומר שלא רוצים למות במקביל פה מחום, אנד יט), אבל אין מה להשוות את מה שקורה פה בימים האלו לזוועתון הסינגפורי בחסות קו המשווה. הילדים בינתיים שולחים אלינו מבטים של "לא הגזמתם?" על תיאורי מזג האויר, ואנחנו סופרים דקות להתפכחות.

מהרגע בו נחתנו אנחנו בטרפת לוגיסטיקה.
בעצם אולי הדבר היחיד שהספיקו הילדים לראות פה היה כשהם גררו את גופתי בעשר וחצי בלילה לטיול במרינה ביי היפיפיה, וכל מה שמעבר היה פה באמת מלא לוגיסטיקה שכולנו עושים.
גיל כבר כולו בעבודה (נשמע לי פיירי סך הכל, בכל זאת אנחנו כאן בגללו), ואנחנו כבר עמוק בענייני הדירה החדשה שלנו, שעוד שעתיים תהיה רשמית הבית שלנו.

שלשום הגענו לנוהל הרשמי של קבלת הדירה מהמתווכת, שאגב, התפקיד של כל המתווכים פה רחוק מלהזכיר את תפקיד המתווך הישראלי שעושה פריטי מאץ' לא הרבה, ומקבל הרבה מאד תמורה על זה. פה המתווך הוא הכל. מהרגע של הצגת הדירה, מו"מ, מסירת הדירה, פרוטוקולים, נהלים, דאגה שוטפת לתיקונים, קשר עם השוכרים ושות'. שירלי המתווכת שלנו היא באמת הזכיה שלנו בלוטו. תמיד זמינה וחייכנית, תמיד יעילה באופן מקומם ממש.
חבל שלא צילמתי לכם את תיק המפתחות שקיבלנו כחלק מפרוטוקול ההעברה. היו שם לדעתי 400 מפתחות לדירה. מפתח לחלונות, מפתח לארונות, מפתח לחדרים, מפתח לבית, מפתח למגירה בחדר ארונות (הוא לא עובד, היא צילמה והתריעה בפני הלנד לורד שיחליף לנו דחוף, בחיי). הכל מתוקתק, הכל דופק כמו שעון פה.

המבט הזה של הילדים כשניכנסנו לדירה היה הרגע ממנו הכי חששתי. מה יקרה אם לא יאהבו? מה יקרה אם פחות טוב ממה שזכרתי? אובכן, העובדה שטרם בחרתי את הדירה הזו ראיתי 40 אחרות, ככל הנראה השאירה אותי מאד מחודדת, כי הדירה באמת טוטאל מוש. המבט המאושר של הילדים שאמא הייתה סבבה הפעם, היה שווה הכל.
ואם לא די בכך, אז בדירה כבר המתינה לנו לין המתוקה, ההלפר המתוקה שלי פה שקיבלנו באהבה מדנה המהממת. נראה שגם פה הצליח לנו, מדובר בפיליפינית מתוקה באופן בלתי רגיל, לבבית, חרוצה להפליא (ואוהבת להחליף מצעים, שאלוהים תעזור לי) שכל כך השתלבה איתנו.

אחרי שהתחלנו לפרוק חלק מהציוד (פחחחחח, טונות של ציוד, ועוד לא הגיע המכולה, אי-מא!), הגיע הציוד ששכרנו לטווח הקצר עד המכולה- מיטות, שולחן אוכל, ספה, כל מיני דברים שבשניה הפכו לנו את הדירה לבית. בשניה. לין ואני עמדנו בצד משקיפות על איך פתאום הדברים נראים כמו התחלה של חיים בדירה היפה הזו, והיה כל כך שמח בלב.
מה שעוד שמח בלב זה המקרר הצווח שלנו, שאחרי חצי דקה שהוא פתוח מצווח עצמו לדעת משל היה התראה של פיקוד העורף בצוק איתן, כולל מופע פירוטכניקה שאני רק מחכה שייפול על יונתן או יהלי שרגילים להחזיק מקררים פתוחים לנצח, ותכף יחטפו אותה ממקרר סינגפורי עצבני.

אחרי שנרגע השמח התחלתי לקלוט מה אין בדירה. נניח מגבות. מצעים. כריות. שמיכות. אין קפה, אין חלב, אין גבינה, אין כלום.
ירדנו לסופר למטה, כדי לגלות שב- 135 דולר סינגפורי קונים פה בעיקר אויר, או לימון בחמישה שקלים (ליחידה). קנינו את ההכי דחוף ועלינו בחזרה, כשאנחנו מבינות שצריך לעשות הזמנה און-ליין מפייר פרייס, במחירים יותר שפויים, שגם שם, השפיות היא עניין יחסי.
עוד מה שהבנו, זה שאנחנו חייבות איקאה. תוך 5 דקות כבר היינו במונית לשם, ואחרי שעתיים חזרנו לבית עם פחות כסף בירושה של ילדיי, אבל עם מצעים וציוד חלקי לבית.

הבית הזה כל כך מתוק ויפה, הילדים כל כך שלוים בו, עוד שעתיים יגיע המשלוחה מפייר פרייס ויהיה אשכרה קפה בבית הזה, ואנחנו פתוחים להובלות.

אתמול בלילה, אגב, נפגשנו עם שרון וסמי ההורסים, עשינו חישוב של עלויות מחייה פה, ואיך לומר- אף אחד שלא יבנה פה על הירושה, כן?

אז סו פאר הכל דבש פה, באמת, טרם קרס מי מילדיי (טפו), כולם פה נפלאים אלינו, כולל אלוהים החמודה, ואפילו קטנתי התרשמה פה מ"החנות המפורסמת ברמות", כלומר סטארבאקס.
יהיה חם ומאגניב.

מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “#43 גוווווווד מורנינג סינגפור, או מקרר צווח זה ה-דבר

  1. מהממת את. איזה פוסט אופטימי!! כייף לקרוא כמעט להרגיש אותך. בטוחה שיחלך וישתפר ויגיע לשיאי כייף שם. הרפתקאה של ממש. תמשיכי להשאיר אותנו בתמונה בארור??

    אהבתי

  2. נשמע מעולה.. אני בטוחה שיהיה חם ומגניב!!
    מניסיוני האוסטרלי לנהוג בשמאל זה ממש לא ביג דיל. 3 דקות על ההגה והתרגלת.. רק בראונד-אבאוטים (כיכרות בעיברית) הייתי צריכה בכל פעם מחדש לחשוב.. ואז חוזרים לארץ ולא מבינים איך נוהגים בימין 🙂
    תעשו חיים!!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s