שעון החול הישראלי שלנו אוזל, ולפי ספירה עדכנית נותרו לנו שישה ימים טרם שאנחנו פוגשים דיילת של לופטהאנזה, ושבעה ימים טרם לופתות אותנו מולקולות של 100% לחות סינגפוריות.

איך לנסח את זה בפשטות? כששעון החול אוזל, דברים נהיים אחרת, בקצב אחר.

דוגמא קלאסית ל"דברים שקורים אחרת" היא שאני הולכת עם שיער אסוף פתאום, ואני לעולם לא הולכת עם שיער אסוף, כי רעמת נוצותיי הבלונדינית היא אושרי.
אלא שצ'אים אהובי (בחיים הוא עונה לשם חיים, אבל לדעתי "צ'אים" הולם אותו הרבה יותר ומשווה לו נופך קוסמופוליטי, כיאה למעלותיו), מעצב העל מהחלל שאחראי לתלתליי הבלונדיניים ולתספורתי, אותו צ'אים אוחז במן יושרה מוזרה שכזו, מהזן שבו שיחה רגילה בין שנינו יכולה להיות כשאני מפצירה בו לספר אותי ולדרג לי את הרעמה או לסדר לי את הגוונים כי "אני נראית צ'כונה", והוא מסרב בתוקף, שכן יש לו כל מיני נימוקים שמתבטאים בעיקום פרצוף ושינוי טון דיבור לנמוך יותר, סטייל מורה בכיתה טיפולית, כשהוא מסביר לי תמיד "עוד לא, ליתי, עוד לא, באמת, את לא נראית עדיין צ'כונה, אל תדאגי. עוד שבוע".

כשאני יוצאת מצ'אים זה מרגיש כאילו מישהו החייה את נפשי הדאובה, פתאום הכל מסתדר במקומו, ולא איכפת לי שבשביל זה אני צריכה להיות עטופה שעות בזיליארד ניירות אלומיניום כאילו אני תפוח אדמה בטוסטר.

טו מייק א וורי לונג סטורי שורט- צ'אים כבר חודש מסרב לספר אותי ולעשות לי גוונים. בתוקף.
הוא מחכה עד לדקה האחרונה לפני הטיסה לארגן אותי מחדש אול-אובר, ורק אז, בבוקר שישי הקרוב, יחזיר לי את הנשימה. עד אז- מסרב בנחישות לחוס עליי, ולא נכנע לשום ריגשי שלי חוץ מאיזו עזרה ראשונה שכל כולה ממילא נבעה מרחמים על כמה אני אומללה (אחרת *הוא* היה צריך עזרה ראשונה על מה שהייתי עושה לו).
וכך, כתוצאה מהאופי המרוקאי הנחוש של צ'אים, אני מסתובבת עם נוצות בלתי מדורגות בעליל, תלתליי צנחו להם, הפוני שלי ארוך מדי, השיער שלי לא מסתדר לי בשיט וכל שנותר לי הוא פשוט לספור את ימיי עד לבוקר שישי ולאסוף את שיערי. לא כיף.

עוד תוצר של הדברים שקורים אחרת עם שעון החול הזה הוא היונתן, שקיבל קיצור פז"מ חינני ביותר עם הגשר על השיניים.

רוב המשופמים בגילו מסתובבים עם גדר התיל על השיניים לפחות שנה פלוס. יש לי תיעוד של היונתן עם שיניים של כריש מחמד רק מאוקטובר האחרון, פקקטע 9 חודשים, והנה היום הסירו לו את גדר התיל הזו מהשיניים, והופ, שאני אמות (מרעב, כי מכל תועפות הכסף שעפו על הגשר הזה לא נשאר כסף לאוכל), הילד הזה מאמם, השיניים שלו הורסות, והוא בשל כגויאבה להיות דוגמן של קולגייט.
אגב, מסתבר שגם השיניים שלו מחוננות, כי הן התנהגו למופת מרגע בו הודענו לד"ר קליין על הזמן שנותר לנו בארץ. ד"ר קליין, הידוע בכינויו הביתי אצלנו "שר הטבעות", הבין מיד את הקטסטרופה, ופשוט אילף את השיניים של היונתן באופן מעורר הערצה.

באופן כללי, כל השבוע האחרון הוא מופת לחיים הזויים אצלנו בבית, שכן מאז יום שני האחרון ביתנו מרוקן מרוב חפציו, כולל סלסלת הסכו"ם של המדיח שמשום מה נארזה ע"י האורזים שלנו ונשלחה לסינגפור (אני כבר כמעט שבוע מנסה להבין מה עבר לאורז בראש כשעטף סלסלת סכו"מ בלי מדיח), להבדיל ממגירת הסירים שלי פה שדווקא ממנה התעלם האורז המתוק שלנו, והיא נותרה פה מלאה בסירים שבא לי לרצוח שהם נשארים בארץ ולא באים איתי לסינגפור, למעט הסוטאז' המהמם שלי, שימות העולם, יישלח אלינו לשם מצידי עם יונת דואר.

רוצים עוד הזוי? ב'קשה. אני, בגיל 41, ישנה במיטה וחצי של בתי בת ה- 10. אני. אני, מיס הולנדיה מתכווננת והתפוצות, ישנה במיטה וחצי של בתי בת ה- 10. יותר הזוי מזה פשוט אין. כל בוקר בו אני משכימה במיטה הזו נפתח בנהמה ויאוש, ואני רק מדמיינת את היום בו יפרקו לי את המכולה בדירתי שבניוטון הסינגפורית ויחברו את ההולנדיה לשטקר החשמל. זה יהיה יום מרגש לפחות כמו לידת שני ילדיי.

והיום מצאתי את עצמי מוציאה בשיא האדישות מהדיפ פריז שלי שקית של קובה למרק, ולא שיש בזה הרבה הגיון, שכן בחוץ היו רק 7 מעלות פחות ממה שיש פיזית על השמש.
וכך, כאילו אני בינואר, מילאתי סיר, מלאנתה ירקות, השכבתי בו את הקובות החמודות ועוד מיידעלעך (זה הקרפעלך אצלנו), ואחרי שעה היה פה מרק, מהזן שמפזר ריח ביתי מושלם. של חורף. אלא שלא חורף פה, אלא פאקינג יולי ישראלי מהביל, ואפילו החתולה שוכבת פה על הרצפה הפוכה על הגב מרוב שחם לה.

אגב, היה מאד נחמד העניין הזה של המרק, רק שמהר מאד הסתבר לי שאולי השארתי פה סט צלחות ספייר, אבל לא היו בו צלחות עמוקות.
אני, הפיינשמקרית, זו שכל הסטים שלה מושלמים ולבנים וידה ידה ידה, אני הגשתי מרק לגיסתי והילדים שלה שהגיעו לביקור, בקופסאות פלסטיק האלו שמביאים לאימא ומחזירים למקרר עם אוכל למשך השבוע, שבואו נודה על האמת- מדובר בעולב עולבי שמיים, אבל שככה יהיה לי טוב, היה טעים למות. וחם שאין דברים כאלו, אבל למה שוב להתקטנן.

והלו"ז שלי, הו, הלו"ז האומלל שלי, שאמור להיות לו"ז קשוח של שבוע אחרון, הפך להיות נוזלי כמו מייקאפ ב- 100% לחות.

הגעתי למסקנה שכל תוכנית בקאלאנדר שלי לשבוע האחרון פה היא בסיס איתן לשינויים, ואני מתחילה לחשוד בעצמי שמרוב עפיפונות אני מתחילה פה עם דאבל בוקינג וחייבת להתאפס פה על הלו"ז ומהר.
ליל היום שאלה אותי על דייט בלונדיניות, ואני שלחתי מבט חפוז לקאלאנדר שלי והחלטתי שאני מפסיקה לנסות להבין מה קבוע לי שם, שכן יש לי סטרס מוחלט מהידיעה שהכל שם עמוס באופן מופרך.

ואם לא די בסטרס הזה, כמות הדמעות שמתעופפת לי מהעיניים נהייתה פחות ופחות חוקית, והגעתי לנקודה בה אני כבר לא מנסה אפילו לעצור אותה ולתרץ אותה בשום דרך, וכאילו לא די בבכי האינסופי הזה, לאחרונה גיליתי תחביב חדש של עיניי- הן נעצמות עצמונית, סטייל קורס קצינות אחרי 4 שעות שינה מטכ"ליות וזה. כיף כאיופאק, נוט.

אז כן, דברים אכן קורים לי אחרת עכשיו.
סופרת שישה ימים לאחור, שיער אסוף ועפעפיים מתוחים.

מתפללת לעצמי בשקט שהדקות האלו יעברו לאט לאט, כל יום שימוצה עד תומו, בסלואו מושן שיאפשר לכל דימעה על לחיי להתגלגל בקצב שלה.

שישה ימים לאחור. אוף.