בשלוש השנים האחרונות אין חלק מחיי שהיא לא חלק ממנו, אין התלבטות שהיא לא נכחה בה, אין רגע אושר או רגע שפל שהיא לא מסמסת את המילים הנכונות, בשלוש השנים האלו דחסנו חיים שלמים בפאסט-פורוורד, חווינו רגעי אושר עילאיים ואת התחתית שבתחתית, ושרדנו. על אמת. ליטראלי. שרדנו והבנו מה ערכם של הרגעים ושל החברות הטובה.

איכשהו יצא שהכינוי שלה בחיי הוא "ווייפי", שכן היא כבר מזמן אשתי ואני אשתה, וככה כולם מכירים אותה אצלי. 

והיא אולי לא יודעת, אבל בפעם הראשונה שישבנו שתינו, מיד כשהבנו שנפשנו נקשרה לעד, היא סיפרה שהיא לא טיפוס של חברות. אין לה, היא לא חזקה בז'אנר, ככה, בפשטות, בלי לסבך יותר מדי. ואני חשבתי לעצמי איזו אחריות ענקית נפלה על כתפיי להיות זו שמכירה לה את התחום, להיות זו שמגלה לה שחברות של נשים זה הדבר האמיתי, ואפילו תהיתי לי אם זה לא גדול עליי מדי לקחת על עצמי להיות זו שתהיה שם ולשאת את גדול האישיו הזה, של חברה אחת.

ואני מברכת על הרגע שבו לקחתי את ההחלטה ללכת על זה, לקחת את הזכות הגדולה לגלות לה כמה זה מדהים שיש לך חברות שאת כל עולמן והן כל עולמך. ואני לא מבינה איך היא לא הייתה שם תמיד, כי היא אחד הדברים ההגיוניים בחיי, המסורים, הנכונים והמאוזנים שהמציאו. היא חלק מהבלונדיניות שלי ועוד אחת שחולקת עימי בצ'אים, מעצב השיער הכי מאמם שהמציאו, שכשהוא רק קולט שאנחנו שתינו יחד, הוא מתחיל את העבודה עם וואבן קליל כדי להתאפס, פלאס אטמי אוזניים.

את דרכנו המשותפת התחלנו אחרי קשקשת משעשעת ופינג פונג פייסבוקי ממושך, שתחילתו בבדיחה עקבית על דבורה מסויימת, שאפילו זכתה להיות מונצחת בבובה שיש אצל ענת באוטו. בשניה שראיתי אותה הבנתי שהיא משהו אחר- תמירה וגבוהה- היא 15 ס"מ מעל כולן, ואני 15 ס"מ מתחת לכולן, היא משאירה אבק לכל השאר במראה שלה, שרוטת סטייל ושיק (מתחביביי האולטימטיביים), ואוחזת בהומור קורע במיוחד שרק משתבח עם הזמן ומשתכלל לרמות על. עד היום, לכל מקום שבו אנחנו הולכות, כבר התרגלתי למבטים של הסביבה אליה, כמה היא מרשימה וסוחפת, וכמה היא נגישה לכל אדם שמעיר לה על יופיה.

היא אגב בלוגרית לייפסטייל בצד היותה בנקאית רצינית ומוכשרת בחייה. אחרי שנים שבהן סירבה להצטלם ולהיחשף הבינה מה ערכה ומה תרומתה, והיום היא מוצאת את הדרך להיות היא, להפיץ את הבשורה שלה, הכל בדרך המיוחדת שלה- הכנה, הישירה, המיטיבה. אני מניחה שהעובדה שאני כותבת כרגע בלוג היא לא מעט בזכותה, כי היא לימדה אותי שיש דרך לעשות את זה באושר והכי בכיף, ושרק טוב יצא לי מזה- והיא צדקה באלף אחוז. כמו תמיד.

היא מופת עבורי לאדם, לאשה, לאמא, לבת זוג. היא מגדלת באופן מעורר הערצה שני ילדים בוגרים ומדהימים, כולל הורות לילדה בחינוך מיוחד שגדלה להיות אדם אהוב ומיוחד במינו, והיא מצליחה ללמד אותי כל פעם מחדש מהי עוצמה, איך אמא צריכה להתנהג, איך מתמודדים עם קשיים באלגנטיות, איך עוברים קשיים מבלי להתקרבן.

והקושי. הו הקושי. לפני יותר משנה הגיבורה שלי חלתה בסרטן צוואר הרחם. הגיבורה הזו שלי שלא השתהתה לרגע, שמהרגע הראשון הייתה אלופת עולם, שהייתה אמיצה, ששרדה וצחקה למחלה הזו בפנים, שניצחה את הזוועה הזו והשאירה לה אבק. ולרגע לא שמענו אותה מקטרת למרות שבורידה זרם מורפיום להקלה על כאביה. לרגע לא בכתה שהיא שחלות-לס. לרגע לא רצתה שנעשה משהו מיוחד, לרגע לא ביקשה שנתרסק איתה בקושי. לרגע לא נתנה לנו הוראות למה יקרה אם, כי לא היה מעולם אותו "אם". מעולם לא עלה בדעתי שקיימת אופציה שהיא לא תנצח. אני, שראיתי חברה הולכת ודועכת למחלה הזו לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד פעם שניה. לכן השבעתי אותה שלא תפשל, שלא תשאיר אותי בלעדייה, שלא תסכן את כל הטוב הזה שלנו, והיא נשבעה לי ועמדה בשבועתה. חחחחחחיק טפו (ירקתי בלב, תירגעו).

ודני שלה, האיש הזה, 2 מטר גובה שכל כולו 2 מטר טוב לב, חברות אמת, ארגנטינאי הורס שהוגה את המילים המתוקות ביותר בהגיה המתגלגלת הזו שלו שאנחנו מתפקעים עליה ממצחוק, סטייל "לייייייתי! מה העניינין?", אותו דני שתמיד יקרא אצלנו ברצינות תהומית בשם "חורחה", המתוק והמקסים שכשגיל השתחרר מהצבא התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה שאבטיח לו שלא אכביד עליו ושאתן לגיל את הזמן, אותו אחד שישב איתנו בשניה שהחלטנו על סינגפור, אותו אחד שהכל נופל לו מהידיים כשגיל או אני צריכים משהו. הוא בכלל כבר סבא (מה שהופך את אשתי האהובה לסבתא תותבת, כי אלו נישואיהם השניים והנפלאים כל כך) ואני מקנאה בנכדיו שזכו לכזה אדם בחייהם- מאושר, צוחק, שמח, מסור לאשתו, כזה שלא מסכים עם התוכנית הזדונית של שתינו לעשות שבוע שבוע עם הבעלים (שכן היא חולה קשות על גיל שלי, ואני וחורחה זה סיפור אהבה שאין דברים כאלה).

והיום, היום שתינו עשינו לעצמנו עוד יום שקט רק לשתינו, ניצלנו את השישי הזה לזמן יחד שלא יחזור על עצמו עוד הרבה זמן, וקבענו לנו ארוחת בוקר מדהימה בהוטל מונטיפיורי התלאביבי הנפלא. היה כל כך כיף ושמח, שהחלטנו לנו לטייל, כשאנחנו עם סטילטו'ז ושמלות מפונפנות, בנחלת בנימין, מעוז שנת 1993 העליזה. 

אלא שכשענת ואני מטיילות, זה הכל- חוץ מסטנדרטי.

אשה בת 42 ואשה בת 41, אני עם שמלה לבנה וסטילטו'ז והיא עם חולצה וחצאית פלאס סטילטו'ז, מיושבות על פניו בדעותינו. והיא הולכת אחרי ברחוב ומסבירה לי בהגיון משלה ש"דולפת לה הגבה" ולכן "אנחנו חייבות למצוא מזגן כדי שהזיעה תידבק ונוכל להמשיך עוד". מלינה עליי שאני גוררת אותה בלחות, שהיא מסרבת בתוקף להמשיך לצעוד, אבל אל תקנו את זה. זה רק נשמע מאד ידה ידה ידה. 

האמת היא שכל הזמן הזה אשתי היקרה עם הנייד, באפליקציית פוקימון גו, בנקאית שמנהלת עסקאות ענק, כן? כל הזמן הזה היא תופסת פוקימונים מכל מיני זנים, ומכריחה אותי לברר עם יונתן אם הפוקימון שקופץ לה כל הזמן הוא רע או טוב. אחת לכמה דקות, לרוב באיזו שיחה קולחת בשיאה היא משמיעה קריאת שמחה, ומאושרת עד לב השמיים כי היא עלתה על איזה פוקימון בארומה. עכשיו לך תסתובב ככה עם אשה מבוגרת. 

וסגרתי את דלת האוטו אחרי שנפרדנו בתום בוקר מושלם, אחרי חיבוק גדול ועצום, כמעט מבוהל מזה שזה כמעט חיבוק אחרון בינינו להרבה זמן, כשאני נוהגת הביתה שלא כדרכי עם רדיו מושתק וחלונות פתוחים, כשאני מושקעת במחשבות אינסוף על איך החיים דחסו לנו בשלוש שנים מה שאנשים חווים בחיים שלמים, איך עברנו את הרגעים האלו של כל הטוב הזה וכל החרא האונקולוגי המזורגג הזה, את הגילוי, את ההחלמה, את הרגיל, את השגרתי, את ההומור, את הבדיחות האינסופיות, את קבוצת החברות הבלונדיניות הזו שהרכבנו לנו שבאש ובמים, ושסך חלקיו עולה על השלם.

וענתי שלי, גם ממרחק אוקיינוסים את אשתי. את חייבת להבטיח לי רק שתהיי לי בריאה. מחכה לך שם.