#37  הכל לטובה גברת, או זו הסיבה למה יש לי שטף דם ברגל

כל כך שמחתי שהחמודה מהחברה שהזמנו ממנה את פינת האוכל והכיסאות אמרה שהיא תקדים לנו את האספקה, ומכיון שהמכולה שלנו מגיעה ביום שלישי והיום יום חמישי, חשבתי שזה רעיון מצוין, ושיוווואאאאו, איזה שיחוק שמה שנשאר זה לחכות לאספקה של הסלון ביום שני שלא הצלחנו להקדים, וזה מה יש, סססאמק.

"אז תישארי בבית בין עשר לשתיים". נשבעת, יונתן היה לידי כשהיא אמרה לי.
ומכיוון שקבעתי עם אילנית היפה הזו שלי לארוחת צהריים ב- 12:00, ניסיתי מהבוקר להבין אם הכיוון הוא שיגיעו בעשר וקצת, או בשתיים וקצת. אחרי חיפושים לא מעטים, בשעה 12:30 השגתי את מי שאפליקציית הטרוקולר של זיהוי המתקשר אצלי בנייד קראה לו "דודי שכן". 

אובכן, דודי שכן, המובילניק, הוא פחות התרגש מסדר היום שלי. "יאללה, גיבבבבברת, מה הלחץ שלך, ניסע לפתח תקווה ואז אלייך, רבע לשתיים ככה אנחנו אצלך". אז דחיתי את אילנית הכפרות שלי והזמנתי מקומות ל- 14:30, אחרי מקדם זהירות.

אובכן, ניוז פלאש. בשעה עשרה לארבע, דודי שכן ענה לי הכי בנון-שלאנט כשהוא בולע בנחת את שאריות השנגוויץ שלו שאכל ברעננה. 

"גייייבררררת, מה הלחץ? אנחנו נגיע כשהשם יתברך ישלח אותנו אלייך". לצערי השם יתברך לא שילם לדודי שכן את החשבון, אלא אני, ועל כן הייתי פחות חמודה. 

לדודה הנחמדה שענתה לי במפעל הרהיטים אשכרה בכיתי. היא לא באמת הבינה מה קרה ללקוחה המשוגעת שבוכה כי לא קיבלה את השולחן אוכל וכיסאות, זה היה נשמע לה כמו מישהי שקצת ירדה מהפסים, אבל בגלל ששאלה, ולא נניח בגלל שאני הייתי מספרת לה בכולופן, היא קיבלה את כל המידע הרלוונטי על ערכו של יום שלם שאבד לי בשבועיים היקרים האלו.

אחרי 4 שניות מרגע סיום השיחה עם הדודה הנחמדה, התקשר דודי שכן אליי היסטרי- למה סיפרתי לדודה מהמפעל שהוא לא בא למרות שהשם יתברך מכוון את דרכו. נואשתי. כעבור חצי שעה למדתי שדודי שכן לא מאמין בדפיקה בדלת, אלא מתקשר בטלפון היסטרי מעבר לדלת להגיד "גיייברת, תפתחי את הדלת". 

וכך ניתרתי לעבר הדלת בעודי מטיילת על המדיח הפתוח, כשאני פוגשת מאד מקרוב את הדלת הפתוחה שלו שעשתה לי כחול-סגול-ירוק תוך שניה על השוק, ואיזה שוק. 

וכך, במקום לספר לכם שגיל היה היום בבית הסינגפורי שלנו ותיעד אותו מכל זוית והיי, איזה מאגניב הבית הזה, אני יושבת עם שוק מצופה טראומיל, ומתפללת לא להסתובב מעתה ועד הנצח עם שוק מפוצץ בשטף דם מהמדיח שנתקלתי בו בגלל דודי שכן.

דודי שכן אגב לא הגיע לבד, אלא גם עם ציון. טרם נכנסו אליי הבייתה אחרי שישבתי מצופה בטראומיל על רגלי, מיד נכנסו שני אלו מצויידים בכל קלישאה רבי נחמנית אפשרית- "גייייברת, הכל לטובה! את יודעת מה היה קורה לך אם לא היית מחכה לנו פה? אסון! אסון!", וכן, ברור שהיה סיפור מהמקורות שנלווה לכל הטוב הזה, שכן "לפני כמה שנים הייתה קבוצה של רבנים מאאאאאד צדיקים. מאד. הם תיכננו לנסוע לאמריקה, ואיחרו את המטוס. בכו בכו בכו, ואת לא מאמינה מה קרה! המטוס שהם פיספסו נכנס בתאומים". טרו סטורי.

אגב, אחרי שהם יצאו מפה, יונתן הנבלה הזה ירד מלמעלה קרוע מצחוק על כל סיפורי הצדיקים שהרעיפו עליי, וסיפר לי שהקטע עם הטיסה המפוספסת קשור ליוצר של פמילי גאי הקורעת, אבל נו, יוצר של פמילי גאי מול קבוצה של רבנים צדיקים, והופ, הרבנים ניצחו ולא באמת דחוף פה שניצמד לעובדות.

אז עכשיו אני יושבת כשלידי ערמות של כיסאות ושולחן אוכל חדש שמחכה למכולה, אפילו תודרכתי על ידי דודי שכן וציון איך להרכיב את הרגליים לפלטה והינהנתי במרץ כאילו אני מבינה ולא כמו שבאמת פשוט רציתי לבכות מהשטף דם החדש שכואב כואב כואב לי (הקורא גיל, הם אמרו שקודם לשים את האום אחר כך להבריג עם פיליפס רגיל, או ככה לפחות זה היה נשמע לי), אני ממתינה לסלון החדש שהזמנו ויגיע ביום שני, וכל שנותר לי הוא לספר לכם לאן ייכנסו כל הדברים החדשים האלו פלאס כל אלו שאני רוכשת בימים האלו ומרוקנים היטב את חשבוני, אבל זה חשבון בשקלים ישראלים, אז לדעתי זה לא נחשב (זה בדיוק כמו שנניח גלידה נמסה ולכן היא ללא ערך קלורי, חשבתי שזה חשוב שתדעו).

היום נשלח גיל אחר כבוד לסקור את סביבתנו בניוטון הסינגפורית. זה אומר שהוא אשכרה טייל בסופרמרקט הענק בקניון הצמוד אלינו כדי לתת לי מושג כמה גרוע המצב (לא טרגדיה, אבל 6 עגבניות בשישה דולרים זה גם לא שוס גדול). אחרי ששוטט לו והבין מה יש מסביבנו, הגיע הבייתה כדי לראות מה קורה עם ההכנות ולהזכיר לי כל מיני מידות ודברים שהייתי צריכה (אבל לצלם את המזגן באמבטיה לא צילם, כי היה משוכנע שאני צוחקת עליו, בחיי).

אז הבית מהמם. אפילו יותר ממה שזכרתי. הורס. מאלף. מקסים. אדיר. רק תבקשו ואני מפוצצת לכם את הוואצאפ עם סרטונים מרגשים ותמונות באלפים. אין לתאר כמה הוא מתאים לנו, כמה הוא בדיוק מה שחיפשנו, כמה כל קיר וכל פינה הגיוניים לי, איך אני כבר רואה את יהלי רובצת על הכורסא עם האייפד ולידה חתולה ואת יונתן עם הנינטנדו או הלפטופ על הדלפק במטבח כשחתול שני על רגליו, את לין החמודה מסתובבת וקוראת לי "מאם-עילית" ואותי במטבח היפה שלי חותכת גמבות ואת ההמולה הגלעדית הקבועה בבית ואת הצעקות הקבועות "שמישהו יאפס כבר את הראוטר" או סירוב להיכנס למקלחת תוך כדי שיכנועים קבועים של "עוד שתי דקות, אמא, שתי דקות". 

והשבועיים קצת האלו שנותרו פה עפים לי מתחת לידיים, בשבת וראשון אני נוסעת עם חברותיי המופלאות פה מאורנית למסיבת פרידה במלון הסקוטי (תודו שזה למות מהתרגשות), גיל חוזר בשבת לכמה ימים של טרפת לוגיסטיקה ואז חוזר לשם לשלושה ימים משמעותיים ושוב חוזר לכאן, ואז, הופ, נגמר, נוסעים. 

ודודי שכן אמר שהכל לטובה, אז לטובתו הוא צודק.

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “#37  הכל לטובה גברת, או זו הסיבה למה יש לי שטף דם ברגל

  1. שתדעי שאני מנסה להקדים את הטיסה לארץ להיפרד מקיטי, כי זה לא יעבור מסך בלי שיחת ההכנה שהכנתי לך ולא, אני לא כותבת לך מה הכנתי, זה היה בארבע עיניים, רק אומרת.

    אהבתי

  2. לאסוף פה את השלולית בבקשה.. בכיתי מצחוק או צחקתי מבכי או נמסתי או משהו..משל'א יהיה.. למותתת

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s