יום טוב טוב טוב עובר על כוחותיי, מה יום טוב, בעצם, יום אליפות.

השכמתי בשש וחצי הבוקר (טוב, לא אמרתי יום מושלם) כדי ללבוש בפעם האחרונה לשלוש השנים הקרובות מדי בית משפט. האמת שאפשר לדייק פה קצת יותר, כי הייתי עם מדי בית הדין הרבני, מה שאומר שהשקעתי בחצאית עיפרון עור שחורה וחולצה אוורירית, כי חאלאס, מתוקים, מה תעשו לי שם? בואו נודה על האמת, אחרי שהפכתי לדונאט בחודשיים האלו, זה לא שמישהו שם יכול היה להתעלף ממני עם חצאית עיפרון, אבל מכיון שבאופן מפתיע החצאית עלתה עליי, החלטתי שזו מלחמה צודקת לגמרי, ומה אכפת לי להלביש עליה את הטיקט הפמיניסטי שלי ולהגיע ככה לרבני.

אגב, זה עבד. לא סתם הגעתי לייצג היום, זה היה קלוז'ר מהמם עבורי לוודא שאחת מהנשים היותר ראויות שייצגתי בהליך גירושין יצאה עם ראשה מורם, אלופה שאין דברים כאלו כשהיא בועטת בתחת של מי שהצליח להוריד אותה מהפסים, והיא לימדה אותו סטייל מהו, והיא אפילו טבעה את המונח הגאוני שהיא "כלנית", כלה היא כבר לא תהיה שוב, המגורשת הטריה המהממת הזו.

אבל זה לא היה החלק היחיד המעולה, כי בדרכי לשם, נניח עשרה לשמונה כזה, הפיאסקו המפואר בו כשלתי ברישום ביתי לקייטנה שהיא כל כך רצתה הגיע לסיומו באופן מופלא, עת הדס, מיסיס קייטנה, התקשרה להגיד שקורים ניסים והתפנה לפיצית מקום, והיא, הקטנה, תוך 10 דקות התעופפה לה מאושרת למימדיון, כשאילונה המהממת מתנדבת לקחת אותה בכזו שמחה שעשתה לי את הבוקר.

אי אפשר להמעיט מהשמחה פה, כי הקטנה הזו שלי, היא לא באמת מבקשת הרבה, אבל את הקייטנה הזו ביקשה. טוב לה שם, היא מאושרת, החברות שלה שם, ואפילו שהיא לא תהיה שם עד הסוף זה מה שהיא רצתה.

ואמא שלה הזו, עם כל הטרפת, לא וידאה נכון את ההרשמה ואחרי בלגן אטומי התברר שלא נותר לה מקום. והיא ישבה על ברכיי כשסיפרתי לה שאין מקום בקייטנה כמה שלא ניסינו, בוכה דמעות בגודל אוקיינוס, ומציעה שניסע כבר עכשיו לסינגפור כי כבר לא אכפת לה כלום. וככה נרשם כשלוני המפואר בדרך הסינגפורה עם הקטנה, שהבוקר, תודות לילדה עלומה ולא מרוצה, הביא לאושרה של יהלי שלי באופן מושלם.

חזרתי הבייתה מהדייט ברבני לילד מחייך שחיכה לי והיה ער באופן חריג בשעות חוקיות של היום, שכן הוא נוטה לחרופ את רוב שעות השמש ולהמשיך למתוח שעות ירח עד כלות (או עד שאני נובחת עליו לישון, מה שבא קודם). הוא מילמל משהו על חברים שלו, וכרגיל, המילמולים שלו זה דבר שיכול לתפעל אצלי מאג על אוטומט מרוב שזה מרגיז, אז ככל הנראה לא הקשבתי, אלא שלאחר שהתעוררתי משנת היופי שלי שארכה אולי חצי שעה, גיליתי בבית מצבור ילדים עם קול נמוך ושפמפמים, שהתגלו כרגיל כזן מורעב וקולני להפליא (פלאס שתי הבנות הכי מוצלחות שהצמיחה השכבה הזו, נטולות שפמפמים וקול נמוך, דווקא ענוגות למדי ולא מורעבות). אז זה מה שהוא מילמל כנראה. אגב, רשמית אני מהתנ"ך, כי אני לא מבינה חצי מהבדיחות שעפות כאן מעליי.

וכך הספקתי להתעדכן על תיק מאד חשוב של חברה שלי בבית משפט שהתברר כשיחוק משמח מאד והישג גדול לאהובתי המייצגת ולאהובתי המיוצגת, גילושק'ה מפסטורלי מצאה לי שמלה שחיפשתי, הכנתי לעוללים המציפים את ביתי שניצל וצ'יפס ובסוף עוד הזמנתי להם פיצות (אמרתי שהם רעבים או לא?!), הסעתי לבלט, והספקתי לעדכן את גיל שהורה לי לכתוב "תזכירי בבלוג שאני מת כבר שתגיעו" אבל ימות מעצבים כמה דקות אחרי שאנחת, ואני לארג'ית כשאני אומרת "דקות", בחיי.

סך הכל נחמד פה בספירה לאחור, אפילו אתמול היה כאן צוות צילום של "תוכנית חיסכון" (הו, האירוניה, אני בתוכנית על חיסכון, יה רייט) לצלם משפחה לפני רילו, כדי שאשמע את היורשים שלי מדברים כל כך מתוק (ומביך למות!) בערוץ 2. סטיי טיונד, גם זה יגיע, הכינו את המסכים. הייתם צריכים לראות אותנו מתבקשים לארוז ספרים בארגז, ככה, עאלק בטבעיות, ושניה אחרי שהצוות יוצא, שני ילדים נובחים "אני לא מחזיר את זה למקום!". טובי לב של אמא!

שלושה שבועות פחות יום למנאייק. סססססאמק.