בטוטאל, נשאר פחות מחודש לשהותנו כאן. המשימות מתרבות להן, ובמקום לנפוש את עצמי לדעת, קורה הכל חוץ מזה.

פרקטית, אתמול מצאתי את עצמי לבושה במדי בית משפט, חרף שאיני עובדת כבר שבועיים ואיני עורכת דין ביומיום שלי, אלא בת אוליגרך, כזכור, והיוש אבא, חשבתי שיעניין אותך לדעת שהפכתי אותך לאוליגרך, אבל אתה יכול להישאר אוליגרך בפנסיה, זה מסתדר לי בסיפור.

מכיוון שממילא היה קבוע לי הדיון הזה ממזמן, אני מתה על התיק, על הצדדים הנגדיים שלי שם ועל השופט, החלטתי שאלך ואקל על אירית והעומס המופרך שהיא מצויה בו מאז נטשתי את המשרד להרפתקאותיי הסינגפוריות.
וכך, מכל בתי המשפט בישראל, מצאתי את עצמי מפזזת לי לבית המשפט בנתניה, מה שפרקטיקלי מחייב דייט מקדים עם פרי-אל, קולגת העל שלי, אהובתי המצחיקה הזו שכל כולה נפש שאין דברים כאלה.

הדיון עצמו היה ג'וי אנד האפינס, כיאה לדיון אחרון (בערך, עוד הבטחתי לאחת מלקוחותיי האהובות ביותר שאגיע איתה לרבני כדי לוודא שכשאני עולה על המטוס, היא כבר גרושה מהאקזמפלר שלה), אלא שבמהלך הדיון החליט השופט שישעשע אותי מאד לדעת על זוג חברים שלו שממש עכשיו, לא מזמן, היו בדרך לרילו בסינגפור, ואחרי שסגרו הכל ומכרו 90% מהבית שלהם, בוטל הרילו.

כן, כן, חברים, טרו סטורי. רק דעו לכם שאם נניח קורה דבר כזה לנו, טפו, אני יודעת מי השופט, ואתם יודעים איך לירות בי מהר ובלי כאבים.

עת יצאתי מהדיון, התברר שכדאי שאסע די מהר להספיק לאסוף משגרירות ליטא את הדרכון הליטאי שלי, זה שממתין לי שם כבר שנה, שכן הפקידה נעימת הסבר שם (שקר מוחלט, גועל נפש) הבטיחה לי חגיגית שתוך יומיים הדרכון הממתין שלי יוטס לו אחר כבוד בחזרה לליטא, ושכמוני הם עוד לא ראו, מישהי שמסרבת לאסוף את הדרכון.

אגב, בהחלט עשיתי להם חזרות גנרליות שם לעיכוב באיסוף הדרכון, שכן רק את הטקס הקצר שבו נדרשתי להגיע לשלם כך וכך דינארים ליטאיים (סתם, נו, יורו) פלאס להציג להם דרכון תקף שלי, לקח לי בסך הכל 3 שנים לעשות, וגם זה רק כי אירית בעטה בי מהמשרד לקול מחאותיה של אימי בטלפון.

מעולם לא היה דחוף לי האישיו הזה של הדרכון האירופאי, ואני פחות מתחברת לז'אנר שסוגד לכל הטוב הזה, אבל לאמא שלי היה מאד חשוב (ויקר, ססססססאמק, הם מחבבים שם כסף, הליטאים האלו), ויש שמועות גם שיש מצב שזה עשוי יומחד לסייע לילדיי לחיות במדינות בהן יש פרימארק וסטארבאקס באזור, ועצי כריסמס, אז לא פסלתי את זה עד הסוף.

אם כך, נעים מאד, ליתי, אזרחית גאה של ליטא, ודעו לכם, שעסקינן במדינה עם ההמנון הכי לא שוס בעולם, ועם המזל שלי, תוך חודש ליטא יוצאת ברפרנדום מרגש להיפרד מהאיחוד האירופאי, ואם זה יקרה- תזכרו אצל מי קראתם את זה קודם.

לטקס סיום קורס טייס של אף אחד שאני מכירה אבל פיליפ התעקש שנבוא, לא הספקתי לנסוע כמובן, אבל כן הספקתי לעצור באחת מחנויות כלי הבית האהובות עליי, לרכוש עוד דברים לבית החדש.
וכך, ליטאית ובעלת רכוש, שבתי לביתי מרוסקת מעייפות ומרוששת (שוב), לעוד יום בו הבנתי מצוין שלא אצעד בו 9 קילומטרים ואמשיך לקטר בו שאני ממותה, שכן בערב קבענו חגיגית עם מיי ווייפי והחורחה שלה, להלן ענת אשתי האהובה ודני בעלה בביתם המשופץ יפה למות (ענת לא מרשה לכתוב למות, כי למות זה לגמרי 2015, ואנחנו לא עושות יותר את השנה הזו, תודה, אז אצלנו קוראים לזה "למוט", רק שתדעו).
היה כיף לאללות ובטירופים כמו שאומרת יורשתי הצעירה, והיה כיף לא פחות להגיע מרוטה הביתה ולראות פה את הכנופיה של יונתן מורעבת לדעת, ולך תאכיל עדר כבשים פועות בחציר באמצע הלילה.

אגב, העובדה שגיל נמצא פה עד שבת הופכת את חיי לגיהנום חינני של דרישות לארוז בקרטונים את חיי, פלאס דרישות אוורי נאוו אנד דן (נניח בשניה זו?) לעדכן אותו בכל מיני מועדים שקשורים לרשימות שלו, כמו מתי מעבירים את הרכב לירדן, מתי מוסרים את הבית, מתי תארזי, אולי תמייני, ולמה את צריכה כל כך הרבה נעליים. התשובות לרוב השאלות שלו, אגב, נענות בנהמת חוסר רצון מופגן, למעט השאלה על הנעליים, שם התשובה היא "אינסוף".

ועכשיו, עכשיו אני פונה לתחביב החדש שלי- חוג שינה ופרידה חיננית מההולנדיה שתיגזל ממני עוד שבועיים, השם תשמור.

היו שלום, ד"ש מוילנה.