בוקר יום ראשון אחרי סופ"ש רווי מוזיקה ואושר שרק בנס שרדתי לספר עליו, שכן כידוע, אני איני מזדקנת בחן, וזה אולי מצטלם נורא יפה בפייסוש, אבל למעשה אמא טבע כרגע מתעמרת בי עם חזרה גנרלית לקראת מאה אחוזי לחות לשלוש השנים הקרובות, שכן כל הופעה בה צפיתי בסופ"ש האחרון הייתה מפגן לחות מופרע.
יש אגדה אורבנית לפיה זיעה זה דבר מרזה. ובכן, לפי האגדה הזו אני אמורה כרגע לשקול כמו ילדה בת 12. מהעובדה שכבר ציינתי בפוסט עבר שאני יותר בכיוון של ממותה בחודשיים האלו, אני מודיעה קבל עם ועדה- אין ממש באגדה. כל סיפורי הביקראם יוגה המרזה בארבעים מעלות? שחררו. לכו לעשות יוגה באולם ממוזג וזהו. לא באמת תירזו. אחת שיודעת.

בחמישי ירדנה, לובסטר המחמד שלי ומואה היינו בהופעה של מוש. כבר כתבתי כמה אושר וכמה כיף היה, כמה חרף הלחות המופרעת הלאמברוסקו היה מצוין, החברה נהדרת והמוזיקה סבבה (ואם יש לי קוראים מאמריקן לייזר- יש לכם גם אחלה לקוח בפוטנציה, רק אומרת).

בשישי בבוקר אוריתק'ה אהובתי ואני נפגשנו לנו לארוחת בוקר של קצ'ינג-אפ קבוע באחד המקומות הלוהטים באזור, אבל מהזן שגורם לכל אדם שפוי להפרעת קשב אחת גדולה. המקום עצמו מעוצב עם שטיחים כבדים ארגמניים אול אובר, כלים מזן הכלים שיושבים לאמא שלי בארון הסרוויסים מסבתא בלה, מלא פרחי פלסטיק, פסלי פורצלן וגלזורת קרמיקה, אבל כל זה בטל בשישים למול אוכל נפלא וחברה מופלאה ואהובה.

את צהרי שישי ביליתי בתחביב החדש שלי- לווייה משפחתית בשמש הקופחת, שזו הפרקטיקה החדשה במשפחת גלעד, "קבור ככל יכולתך כל עוד אתה לוקאלי".
אין מה להרחיב יותר מדי- ביום ראשון ביליתי בלווייה א' בה נפרדנו מבת דודתי, וביום ו', קלוז'ר, לווייה ב', בה נפרדנו מדודה של גיל. המזל הוא שלפחות אנחנו יכולים לסמן וי על וואחאד איזון, שכן כזכור, בתחילת החודש אמיר ושני התחתנו, ככה שאיפשהו הקארמה התקזזה איתנו גם עם משהו טוב במיוחד.
בתיאום מצוין יצא שאומנם הספקתי להודיע לגיל על דודתו עוד כשהיה בסינגפור, אבל באותו יום כבר עלה על המטוס חזרה לארץ לשבוע, כך שאומנם את הלווייה החמיץ (אווווווייייי, נוט), אבל היי, תמיד יש לו את השבעה.

וכן, זו הייתה הדגמה לפרצוף על בשורות לא פשוטות כשאתה רחוק ולא מועיל, רחוק ולא נגיש, וכן, זה מרגיש חרא כמו שאפשר לדמיין.

בערב כבר שב האיזון לחיי עת נפשתי לי בערב מופלא עם בנות ציוני אהובותיי.
דבי, המלכה האם של שבט ציוני, הייתה מושא חיזוריי אולי 10 שנים. מתוקף היותה מלכת רישום הגנים ביישוב שלי, משך שנים היא ואני ניהלנו רומן מתמשך שהבשיל לו בשנתיים האחרונות לכדי אהבה ענקית. אני הרי ידועה כאוספת אחיות לחיי, ודבי שלי היא אחות גדולה מופלאה.
אגב, דעו לכם, שחברה בת 55 זה לא כזה גליק גדול, שכן כל הזמן הזה חישבתי לעצמי איך אסטרטגית ליד בחורה בת 55 תמיד איראה חיננית וצעירונת, ואז הגיעה דבי עם הפרצוף ההורס הזה וגוף של מתעמלת טריאטלון, אחת כזו שבצעידות בעיקר מראה לי את ישבנה האגוזי המוצק ואני נשרכת אחריה כמו מלכהל'ה מאחוזת ראשונים. מסקנה? צריכה לחשב מסלול מחדש עם בחירת חברות. אי אפשר עם כל המוצלחות האלו.

ואם כבר, אז לדבי יש את עומר, אחי הגדול והאהוב שגם היה מורה להיסטוריה של בכורי, וזאת בין שלל עיסוקיו ואחיזתו בתואר "איש האשכולות האולטימטיבי"- איש מצחיק, שנון, כותב פוסטים מצחיקים בפייסוש, לא עושה בושות, חכם למות, ומבין בכלכלה ובספרות ברמה של נובליסט.
דבי ועומר מדגימים את המודל לפיו מעץ אגס לא נופל תפוח (במקרה שלהם- גויאבות או מנגו). הם אוחזים בסוללת יורשים מופלאים, אומנם רוב מוחץ ומשובח למין הנשי, אבל סו הלפ מי גוד, גם עם היורש לא כשלו.
וכך בנות ציוני ואני מצאנו עצמנו מפזזות בזיליארד אחוזי לחות בשוני לקולו של דיגי דוב, מאושררררררות ושמחות, מאחורינו ווייפי וחורחה שלה שהגיעו גם להופעה, והיה כל כך כיף ומשחרר.

בשבת בבוקר כבר השכמתי טרוטת עיניים לארוחת בוקר עם איילת ופרי-אל, קולגותיי המשובחות. די מיותר לציין כי אחת מההמלצות בקרב שכנינו לשולחן הייתה אטמי אוזניים, שכן שלושתנו ביחד זה משהו אקוויבלנטי לכמות האנרגיה שנפלטה בהירושימה- אינסופית, אבל טובה, להבדיל.

שבתי לביתי (נס כשלעצמו, שכן איילת נהגה חלק מהדרך, רמז רמז רמז), ובצהריים שב לשבוע בבית הסייבר מענטש. הספקנו לצעוד 9 ק"מ (ניסוח מעניין הקטע הזה של "לצעוד". "להשתרך" מתאים יותר), אישפזתי עצמי בתוך מקלחת ועופפתי לי להופעת החלומות שלי- תיסלם אהוביי ומשינה.
טוב, נו, זה לא אמור לעניין אתכם, אבל תיסלם, הו תיסלם. גברים בני 60 שהופכים פארק שלם, מלאי הנאה, הומור, גרוב ורוקנרול. המשינות התגלו הפעם כתחת, עישנו משהו טוב במיוחד (לטובתם), וקירטעו עצמם לדעת. עדיין, התיסלמים הצליחו לעשות מהמופע הזה משהו מטורף, שגרם לאיילת ולי לרקוד שם כמו שתי נערות רוק מאושרות במיוחד.

שבתי הביתה לגלות שהסייבר מענטש כבר מבלה עם הג'טלג בשינה, היונתן משתעשע על חשבונו ("תני, מתי אבא נרדם?", "הממממממ, אמא, אני לא זוכר שבכלל היה ער"), הספקתי למצות את תחביב הכביסה שלי ולעופף לשינה כי הבוקר היה נוהל פיליפ אצל יוס בארוחת בוקר, שאליה הפצעתי בכוחותיי האחרונים.

ואז הפציע הסייבר מענטש עם התחביב החדש שלו. רשימות.
מסתבר שהיה לו מספיק זמן לנסח טו דו ליסט באורך הגלות, ואם יש משהו שהוא ממש רוצה, זה שנשב לדון ברשימה האינסופית הזו, שרק קיומה מסב לי גררררררררר אחד גדול.
אגב, גליוש חברתי מסוגל לנוע מרשימה לרשימה, ואם יש משהו שמסב לה נחת אינסופית יותר מייצור הרשימות עצמן, זה הקטע הזה שהיא עושה ויש, פס על המשימה המבוצעת. דעו לכם, יקיריי, שלראות את גליוש מוחקת משימה, זה באמת האושר הגדול. אני ורשימות? פחות.

אז כרגע אני בשביתה. מספרת לעצמי שאני לא עושה כלום השבוע, תוך כדי שיבוץ אינסוף לו"זים ודייטים רק מהבוקר-
היום מסיבת סיום ליהלי, קרן שלי מחר בבוקר ואורי וגליה בערב, בשלישי יש לי אפילו דיון אחד בנתניה בתיק שלי שאני אלך אליו בתקווה לסיים אותו שם פלאס דייט עם מיס נתניה, פרי-אל, יש דיבור אפילו על דייט עם טקס סיום קורס טיס עם הפיליפים והענבים (דיבור זה ניסוח מעניין- פיליפ הורה לי, ורק ממנו אני מפחדת), ובסיום השבוע ממתין לי דייט עם קבוצת חברות-אחיות אהובה עליי במיוחד, כאלו שעוברות איתי את כל התהליך בכזה סטייל, וגורמות לי להעריך אותן שוב ושוב כנקודת האיזון בחיי.
עייפה כבר מעכשיו, תוווווודה.

עכשיו פונה להכין ארוחת צהריים לנועהל'ה שלי שבאה עוד 5 דקות, ובינתיים, היו שלום, אני לסינגפור אגיע דרך תא המטען, בארון מהגוני. אנוח כבר בקבר וזה.
פ.ולניה.