אני אדם של חגיגות קטנות, של מועדים מיוחדים, של תאריכים חשובים. הראש שלי מסנכרן כמעט באופן אוטומטי כל אירוע (זה לא אומר שאני זוכרת מה לעשות עם המידע הזה, אבל זה לסיפור אחר), אני מאלו שיבחינו בכל דבר שמסמן מועד משמעותי בחיים.
וכן, הבחנתי בזה שכבר חצי שעה כבר ה- 24.6.
לרוב האנשים התאריך הזה פחות רלוונטי, עבורי הוא רגע הישמע הגונג.
חודש בדיוק לאחור. אנחנו עולים על המטוס ב- 24.7, שזה חודש בדיוק לפני שאני בת 41.
החלה הספירה הרשמית.

סיימנו את לוגיסטיקת השכירויות שם ופה, סגרנו מכולה וריהוט שם ופה, הילדים רשומים לבית ספר, גיל פורח ומאושר בעבודתו הסינגפורית שנדמה לי שכאילו נולדה עבורה והמתינה לו. יונתן כבר סיים את שנה"ל והפיצית עוד כמה ימים (למרות שהיא כבר מתנהלת תחת מחאה פה על חוסר הצדק שהיא משכימה בבוקר בעוד אחיה ממשיך לחרופ עצמו לדעת).
על פניו אנחנו כמעט בשלים כגויאבה לעופף עצמנו הסינגפוריה.

כבר כמעט שבוע שאני כבר לא עובדת כמו רוב האנשים.
אני אמורה תיאורטית להיות חופשיה אז א בירד, אבל גם בזמן הזה ובחופש הזה שניתן לי, אני עדיין עמוסה ולא שמה לב לעומס על עצמי, למרות שבייסיקלי, לטס פייס איט, מדובר בלו"ז של גרושה מבבלי.
עזבו, אין באמת מה לרחם עליי. אני חיה כרגע כמו בת של איל נפט רוסי שמממן לי חיי פאר בכל בית קפה שווה שהמציאו (הקורא גיל מוזמן להתעלם מהמשמעויות הכלכליות הנגזרות מזה, רק המלצה- אל תיקשר יותר מדי לכיליה שלך. שתי כיליות איז סוווו אובר רייטד).

הרגע ממש שבתי לי מהופעה מאגניבה של מוש בן ארי (מהאנשים שגורמים לי להרגיש הו-כה-לא-שעירה). מחר, בבוקר שישי אני נפגשת עם אוריתק'ה לארוחת בוקר ובערב עם דבי והציוניות לשקיעה בשוני עם גידי גוב, בשבת בוקר עם סיון ופריאל, ובשבת בערב במשינה ותיסלם עם איילת כפרות עליה, וזה רק לו"ז הסופ"ש, כן?

בואו נודה על האמת, זה לא חומר קלאסי לסרט ערבי עם דמעות רחמים בסוף, אבל אני מניחה שביום ראשון, לדייט הקבוע עם פיליפ וענבי בבוקר אצל יוס, אגיע עם עיניים טרוטות וקורי שינה, ולא, אין סכנה שאזכה שם לרחמים ממישהו, למרות שענבי תמיד חומלת (אין דברים כמוה, באמאשלי), ופיליפ? אפשר למות לידו, העיקר שזה לא ירעיש לו יותר מדי בעיניים, ולא יפריע לו לשתות את הקפה.

כמו כל לילה, שוב אני מחליטה על עצמי להוריד הילוך, ושוב אני מתייסרת שלא תיכננתי לי שקט, ושוב מפציעה הדילמה הזו של הזמן הדוחק לאחור, הצורך הזה להשאיר לעצמי את התחושה שנפרדתי מהחיים האלו שלי לשלוש השנים הקרובות באופן שייזכר עבורי כמשמעותי במיוחד, כשלם, כמשהו עם ערך מוסף.

אני הרי יודעת שזו פרידה בתנאים אידאליים.
לאקי מי, הרילו הזה נופל בתקופה בה העולם בכף ידי. תודות לאחד, מארק צוקרברג, הידוע אצלנו בשם החיבה "צוקי", אני חיה את חייהם של חבריי והם יחיו איתי. הוואצאפ ושות' מנגישים את הישראליות למטבחי שבניוטון הסינגפורית, אני יודעת שאין טרגדיה אמיתית פה עם פרידה מהזן הטרמינאלי, אבל החשש שלי שאחרי 3 שנים לא אגיע לאותם חיים נהדרים וטובים, עם אותן עוצמות של חברויות מופלאות, לא חדל מלנקר בי.

משום מה, דווקא החשש שבסינגפור לא אמצא חברות נפש התפוגג לי. עוד בהיותי שם הבנתי כמה המקום שם מלא בבחורות הורסות, כמה כבר עכשיו ברור לי שהחיים שם יהיו דבש מבחינת האנשים מסביבנו, למרות שתמיד יש לי בראש משפט מבריק שקרני אמרה לי על הילדים שם, ש'כל שנה חוטפים כאפה עם עזיבה של חבר, כי כולם באי על זמן שאול' (טוב, חוץ מקרני, שתסגור את האור אחרונה בסינגפור), רק שכל אחד עם זמן שאול אחר.
החשש למצוא שם חברת נפש שהופ, תתפייד לי לתהומות סיום החוזה ותחזור לארץ, זו וואחאד כאפה לפרצוף, ומתכון אידיאלי לחרדת נטישה.

כבר עכשיו, תודות לצוקי כפרות עליו, אני מאושרת מההכרות שלי עם כמה משפחות שעוברות איתנו. בחורות אדירות, לעניין, משפחות מצוינות שברור לי שיהיו איתנו. גם להקת המופלאות שניכסתי לעצמי שם (תאיר, קרני, שרית ומיסיס שוחט מיי לאבוש) מצליחות להסיר לי את העננה המשמעותית פה.

ואני מתנהלת בדיסוננס אינסופי שבו אני לא רוצה שהטוב הזה פה יסתיים לעולם, שמסיבת הפרידה הנהדרת הארוכה הזו תתמתח לאינסוף, ומצד שני, אני כבר כמהה להתחיל את הלא נודע. להפסיק את חוסר השליטה הזו, להתחיל להתנהל שם ולראות את הילדים קמים בבוקר לחיים שמחכים להם שם, בטבעיות, לשמוע את הקטנה שלי מתנהלת בשפה אחרת, את הגדול שלי חי חיים בוגרים ועצמאיים בעיר מטורפת. לראות אותה בסט פרנד עם הגיל והעדן המקומיות שיהיו לה שם ואותו עם להקת חברים המקבילה לזו הישראלית המדהימה שלו.

כל מה שאני רוצה זה להפסיק לספור לאחור.
הכי פשוט, וכל כך לא ישים עדיין.

חודש למנאייק. חודש.