#31 בעצם מסתבר שהממותות לא נכחדו, או טקס הסרת משקולות מהכנפיים

דברים שלא עשיתי כמעט חודש:
ספורט, אריזות, סדר בלו"ז המופרך שלי

דברים שעשיתי המון בחודש הזה:
הדחקתי, אכלתי, זכיתי באושר אינסופי

הרשימות האלו למעלה זה בערך תמצית קיומי מאז שנחתתי מסינגפור ולונדון לפני שבועיים.

בהגדרה, אני כרגע שייכת לקטגוריית הממותות- אוכלת כל דבר שלא רץ מספיק מהר.
כל מה שאני מקפידה עליו בדרך כלל ביום יום שלי מבחינת תזונה וספורט היה כאיננו, אני מרגישה על אמת שאם עכשיו אני מתה ועצמותיי נטמנות בחולות אורנית, לא רחוק היום שיהיה כאן גילוי גיאולוגי מסעיר, שהממותות, או לפחות זן נדיר שלהן, חי עד שנת 2016, בחבל הארץ האורניתי.

אני לא מצליחה להשתלט על הקילוגרמים הסוררים שהתלבשו עליי, וכשאני חושבת על זה- איך אצליח, אם אני לא מצליחה לגרור את עצמי לצעוד.
אפילו פעמיים בשבוע (לפחות, להבדיל מה- 5 הקבועות שלי) של צעידת חצות, הפכה להיות מטלה הזויה בלו"ז שלי, ולכן החלטתי לדחוק את המטלה הזו עד שאחזור לחיי האמיתיים והשפוים, ובינתיים לאסוף קטלוגים של "עונות" ולקנות בגדים במידה לארג'.

ואם הגענו לשיא האושר מבחינת הדימוי העצמי (נוט) אזי ברור שדווקא בתקופה תחת זו יגיע מה שיזכיר לי יותר מהכל שאני לא רזונת חיננית כמו שהייתי רוצה לחשוב, ולדבר הזה קוראים נעמה בנסימון, שהיא צלמת מדהימה שקיבלתי במתנה, מלובסטרית המחמד הבלונדינית שלי, ירדנה, ההיא מהפרקים הקודמים.

כבר לפני שבועיים שיריינה היפה את לו"ז הבלונדיניות, והודיעה שביום שבת יש לנו משהו אצלה לכפר, והורתה לנו להגיע עם בגדים שחורים (פריט נדיר בארוננו, פחחחחחחחח), אה, ובסאבטקסט נדרשנו לא לקטר ולזרום עם היעדר הקאמפורט-זון שלנו, ודי היה בטקס הוואצאפ המקדים (רגע, שחור זה שחור שחור, או גם שחור \ אמרנו מכנסיים וחולצה? לא, כי לי באה חצאית \ מתי קבענו, שבע וחצי או תשע וחצי? וכיו"ב) כדי להוות פלטפורמה הו-כה-חיננית של 6 פולניות מקטרות שאין דברים כאלו.

בדיעבד התברר לנו שהלובסטרית שלי, הזמינה לכל הבלונדיניות בהפתעה צילומי סטודיו אצל נעמה.

העניין הוא שלמרות מה שחושבים עלינו ועל התיעוד הקבוע של כולנו בפייסוש, אף אחת מאיתנו לא באמת מרגישה סבבה להצטלם ככה.
למעשה ההפך הוא הנכון- מהרגע בו נחתנו אצל נעמה, כל אחת התחילה לפרט מיד כמה הכל מה דפוק בה-
לזאת יש תחת גדול, זו יוצאת עגמומית בתמונות, אחת עם בטן ובכלל החיוך שלה לא משהו בכלל, אני כמובן יללתי על כל קילוגרם סורר. אגב, לפרוטוקול- רק אני צדקתי. כולן נראו כאלו חינניות, ואני הייתי שם הצל, ועד כאן שידורינו ממחלקת הלקאה עצמית.

אלא שרק לראות את נעמה מצלמת זה תהליך לנפש- ההיא מפזרת מולקולות של שמחה באויר, נותנת הסברים מדוייקים, נובחת עלינו "הופ!" בצרחות אימה (ומופתעת למה נבהלנו ממנה, כן?), ובעיקר הכל אצלה מלא גוד ווייבס.
שעה אחרי שיצאנו ממנה כבר נחת אצלי המסנג'ר עם המילים המתוקות של נעמה "סינגפור, זו את, כן? קחי", והתחילו לעופף לעברי תמונות מופלאות של עיניים אוהבות, של רגעי חברות מופלאה, של ידיים מוחזקות, של אהבת אמת, תמונות שמספרות בלי מילים כמה אנחנו טבועות זו בזו, כמה השלם עולה על סך חלקיו.

וככה מאתמול אני מוצפת בתמונות מופלאות שאין בכלל לתאר, מצולמת כל פעם עם בלונדינית סודית אחרת, לוקחת אויר פנימי כזה של אהבה ומודה לאלוהימא על הרצון הטוב הזה בלפזר עליי כאלו חברות שעושות עבורי הכל. באמאשלי הכל.

אחרי כל הטוב הזה, קמתי לשבוע חדש כשאני מבינה דבר חשוב, המירוץ אחרי הזנבנב שלי חייב להיעצר.
בשיחה ארוכה עם הבלונדיניות הבנתי שאני לא יכולה להמשיך עם ההתשה הזו, עם זה שאני ממשיכה לעבוד משרה מלאה, לחזור הביתה עייפה מתה, לתפקד כחד הורית, ולהספיק להיפרד מהחיים פה באופן שליו ונעים.

ישבתי עם אירית אהובת נפשי במשרד כשאנחנו מחשבות מסלול מחדש, כשהיא נעדרת כל שיפוטיות כלפיי, ומשחררת אותי בלב שלם למצות את הזמן הזה עד העזיבה.
יצאתי מהמשרד יחד עם המחליפה המתוקה שלי, ובלי לחשוב פעמיים הוצאתי ממחזיק המפתחות שלי את השלט לחניה שלי ב- 13 השנים האחרונות, ונתתי לה.
נכנסתי לאוטו בלי אויר.
עד עכשיו אני עוד לא מבינה שהמקום הזה שהוא כולו אני, המשרד היפיפה שלי, הציורים היפיפיים של רן גולדן המתוק, העציצים, הציורים, הכל, המקום הזה הושאר מאחוריי, קולד-טרקי, בלי הכנה נפשית בכלל.
מכיון שממילא כל מה שמורכב ומסובך לי החלטתי להניח בצד בינתיים ולפרק לאט לאט, יש לי יותר מתחושה שההבנה טרם שקעה בי ואני עוד לא באמת משחררת את עורכת הדין שבי לשלוש השנים הקרובות.

והנה עוד בוקר חדש, קמתי משוחררת. אפילו הספקתי להיפגש לצהריים מאממים עם ישי ונועה, חברים אהובים שלי מאז שאנחנו בני 14 (שכה יהיה לי טוב!), ואני נעה לי מבית קפה לבית קפה, כמו דבורה לצוף, בלי משקולת על הכנפיים.

והכי חשוב- בכורי סיים היום את כתה ח'.
האיש הצעיר המופלא הזה, האהוב עליי כל כך, צמח לו והפך לאדם בוגר עם קול יותר נמוך מים המלח, הומור למות, ועיניים חכמות וטובות שמבינות הכל. והנה, דיווח בלייב איך הבכור הרגע עבר מאחורי, עצר לקרוא את המשפט הזה, נתן לי נישוק אוהב והתחפף. נבלה, כמה שאני חולה לו על הטוכעס! היה שווה!

מודעות פרסומת

6 תגובות בנושא “#31 בעצם מסתבר שהממותות לא נכחדו, או טקס הסרת משקולות מהכנפיים

  1. ליתי המקסימה,
    קוראת אותך בשקיקה.
    מאחלת לכם כל הטוב שבעולם.
    ובהצלחה בדרך החדשה.
    (אמאשלפשושית מימי טמקא העליזים)

    אהבתי

  2. מתה להגיד לך מה יקרה אוטוטו אבל החלטתי שכל אחת כותבת את הדרך שלה וצריכה ללמוד לבד אוהבת אותך

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s