לפני המון שנים, אבל ממש המון שנים, ככל הנראה בחדר טחוב בתיכון שכבר מזמן לא קיים פיזית בערבות פתח תקווה, ישבה מזכירה, אולי יועצת, אולי מישהי שנפלה עליה משימת שיבוץ כיתות בתיכון.
בדיעבד ניתן להניח שמשהו בשולחן השיבוצים לא התנהל כשורה, כי שובצו 8 כיתות, ובלי לטנף, יב' 5 השאירה אבק לכווווולם.
כן כן, בואו נשים קלפים מההתחלה- אוסף החננות שהיינו היה מחפיר.
כולם עילויים, גם הבינוניים היו מבריקים (בדרכם, בדרכם, יעיד יוסי, בעלי החוקי הראשון, כוכב הרוק האמיתי שיצא משורותינו והיום אבא של דניאל חברה של יונתן בחטיבה, גודנס), ואיכשהו כולנו היינו לא רעים ביחד ולחוד.

ככל הנראה העובדה שכולנו לא התכוונו ללמוד ערבית איגדה את כולנו לכתה מוגברת צרפתית, דבר שזימן לכיתתנו אסופת צוות הוראה מיוחד במינו (חלקו מהמפוקפקים שידעה ארצנו).
עד היום אני רואה בעיניי רוחי את סמדר שמנסה בכל כוחותיה ללמד אותנו ספרות, את עינב מולחם לכרית באישור מיוחד וישן את עצמו לדעת ועדיין מוציא מאיות, את נוגי וטלי צוחקות בצחוק שמדביק את הטיח לקיר, את הקראוון שלנו עם זיליארד מעלות חום פלאס כיתת חובבי כדורגל בשיא הקיץ (בעעעעעע), מורה למתמטיקה שלובשת את אותו ג'ינס מהיום הראשון לשנה ועד היום האחרון, ובעיקר אני זוכרת תחושה של המקום הנכון להיות בו.

השנה הראשונה שלנו לנצח תיזכר כשנת הדורותה, המחנכת הרומניה שטבעה את המונח האלמותי "דווווודי ודודווווווו" בהגיה כבדה, כשהיא רומזת לשמשון ויובב הכיתתיים לחדול מהברברת. מהרגע הראשון היה ברור שהכתה הזו לא דומה לשום דבר אחר.
די מהר קלטנו שענת, המורה לאנגלית, מאגניבה מספיק כדי להיות הבוסית שלנו, ועד שלא הכנענו את המערכת וגייסנו אותה לשורותינו, לא נרגענו- מדובר היה ברוקיסטית שהגיעה על אופנוע כבד, קצוצת שיער מחומצנת ועם מן צמה מוזרה שהייתה לכוווולם בשנת 91, כזו שהייתה נותנת לנו לעשות מבחנים כשהיא שומעת רוק כאסח באוזניות, ואנחנו לא פוצים הגה כי הבנו את השיעור החשוב ביותר בחינוך- להיות בני אדם למי שרואה בנו כאלו.

אין טעם לספר לכם על פרפראות התיכון שלנו, אבל החוכמה היא שבאמת יצאנו משם אנשים מצויינים.

וכך, אחרי ככה 25 שנים, יש לנו את שחר, סופר גלו מהזן המשובח, מי שאחראי סדרתי לאגד אותנו מדי 3 שנים, לרבות הפקת תוכנית אומנותית.
והנה, אני במטבחי השקט באחת בלילה, אחרי ערב שבו שוב הבנתי כמה זה מדויק, כמה אין הפתעות בחיים, בדיוק כמו שאני מסבירה אינסוף ליורשיי- מי שהיה להיט בן 15, יהיה להיט בן 41. מי שהיה עם פוטנציאל להיות מישהו בכתה י', מימש אותו, מי שהיה בן אדם בנערותו, הפך לבן אדם טוב יותר בבגרותו.

אסופת אנשים מופלאה יושבת איתי באותו חדר ואני מתבוננת בהשתאות על האנשים האלו שהיו מניחים מחברת בהפסקה כדי שכל מי שרוצה יעתיק שיעורים-
דנה סא"לית מצטיינת, ליאת כבר הייתה מורה ועכשיו היא מיילדת, ליאת כתמיד כל כך יפה וגננת נערצת, דודו מסתובב בעולם עם זיפים אפורים מהממים ומשגשג, דודי מבריק גם הוא באבטחת מידע. דודו ודודי, אגב, הם עדיין דוווווודי ודודוווווו, לא באמת השתנה פה הרבה, למרות שכל אחד מהם חי 40 דקות מהשני ושניהם מלאי אותו קסם.
הדס כוכבת על בענף הפרסום כבר שנים, אילנית פיזיותרפיסטית מוערכת, קיטה הוא קיטה- אלוף, עינב מבריק כרגיל, ריקי כולה קסם שלא נעלם עם הילדה בת ה- 18, שחר מצלמת מופלא, לימור נראית כמו בת 16 ומשאירה לכולנו אבק עם חיימי שלה והחיים-תותים שלה, ורינת, שבכלל קלטתי שהייתה בי"ב 3, אבל כל כך בי"ב 5 (ואיתי מכתה א', גודנס), והיא אשכרה בהריון. בגיל 41.

ואני מבינה שכולנו תקועים עמוק בגיל 18, אבל הקליפה מספרת סיפור אחר- אנחנו בעצם אנשים בני 41, לחלקנו יש ילדים בגיל שבו אנחנו הכרנו. אפילו הבן שלי בן 15 אוטוטו.
כולם יפים, כולם טובים ומצליחים, כולם מצחיקים. הפירגון אינסופי, כולם מעורבים בחיי כולם, כולם עוקבים אפילו בשקט מהצד אחרי כולם.

כולם יודעים שאני מטיילת מפה הלאה לסינגפור, הפירגון ענק, העצות חכמות, הראיה למרחוק.

ואני מתבוננת מהצד שם וחושבת, האם לבכורי המופלא יהיו כאלו הדס, נוגי, טלי, ליאת? האם העובדה שהוא בגילו הקריטי הזה נאלץ להיפרד מאדר, נועה, אלון, שחר, שגב, מעין שלו והחברים המופלאים שלו כבר שנים- האם גזרתי עליו להיפרד מי"ב 5 שלו?
האם לא מגיע לכל אחד י"ב 5 משל עצמו?

בעוד חודש וחצי הילדים שלי ילכו לכתה אחרת לחלוטין, עם צ'אנג, אנה, דומיניק או וואטאבר (לו הייתי יודעת שמות של הודים הם היו הראשונים פה, כי יש שם המווווון), והרי צ'אנג ואנה לא חולקים את הישראליאנה הזו שהרכיבה פאזל מופתי שהוכיח עצמו אחרי 25 שנים.
והנה מתגנבת לה החרדה- אולי זה נורא ואיום מצידי לחסוך מילדיי את הישראליאנה הזו ולתת להם קוסמופוליטיות על פני מקומיות?

ובעצם, אני חושבת על זה פתאום- הם יהיו הי"ב 5 של צ'אנג. הם יהיו הפאזל הזה המיוחד שבלעדיו לא יהיה אותו דבר.
אני חייבת ללמוד לתת להם את החופש להיות העינבים והנוגי והדנה והיריב האלו, אני חייבת לתת להם קרדיט שהם ימצאו את הדרך לצבור זכרונות משלהם, מוכרחה למצוא את הדרך לאפשר להם למצוא את האנשים שיסבו להם אושר גדול בעוד 25 שנים מהיום.
גם אם זה בחצי הכדור השני.
ומתגבשת לי פתאום ההבנה- תמיד יהיו אדר, שחר, אלון ונועה, שמיכת הפוך הישראלית המופלאה, והזכרונות שנצברו לבכורי איתם עד היום הרי לא יסולאו בפז.
ורגע- אולי בעצם כל ההתבוננות שלי הייתה עקומה?

עושה פאוזה לחשיבה, ומבינה שאין מסקנה. אין תשובה וודאית, אבל יש היתכנות גדולה שהטוב יעלה על הטוב פחות.
משחררת.

יאללה, מכוונת שעונים לדייט הבא, עוד 3 שנים.
י"ב 5 שולללטטטטתתתת.