כמעט שבוע חלף מאז איפסנתי את הלפטופ בכספת המלון בלונדון, וכן, לונדון, לא התבלבלתי.

נראה לי שחווית סינגפור קרתה לי לפני כל כך הרבה זמן, השבוע האינטנסיבי הזה שם הפך כמעט ל'סוג של טיול' בגלובוס, כיאה לתחביב החדש שאימצתי לי- הדחקה, ככל הנראה המוח שלי מהיר ממני, והצליח להדחיק את המשמעויות בקלות בלתי תיאמן.

אחרי שבוע סינגפור עם גיל, ארזתי את עצמי, ושוב הפלאתי בזמן איכות עם עצמי בטיסה של 13.5 שעות ללונדון, שם חיכיתי לליל, אורה הכפולה שלי.
כזכור לפני כך וכך פרקים (שלא תגידו שלא הזהרתי שיהיה בוחן פתע מדי פעם) ישבנו, ליל ואני, אובר שקשוקתרד, אני ממררת בבכי (בלב! בלב!), וליל פותחת יומן ואומרת "טוב, מתי את חוזרת מסינגפור? ניפגש בלונדון".
וכשליל ואני מדברות, זה פשוט קורה. ככה זה קרה עם האיחוד של מונטי פייטון בלונדון (מוות, אין לתאר, הכי שווה ביקום), ככה זה קורה כל כמה חודשים כשאנחנו נפגשים לעל האש בגינה ומסיימים בהזמנת טיסה (יש מי שיגיד שגיל לא ערני מספיק כשזה קורה, אבל היי, הרוב קורה בעידודו), וככה בדיוק זה קרה הפעם.

ליל מסרבת להגדרה שלי, שזו מסיבת פרידה שלנו פה (והנה, בעודי כותבת את המילים שוב אני ממררת בבכי בלב), אבל ביני לבין עצמי זו הגדרה די קולעת. זה נראה לי סוג של מסיבת סיום של חיי המוכרים לי, של החברות המהממת הזו שלנו, של הקשר הנפלא הזה שהכל בו רק משתפר ומשתבח, כי אין שום דרך ציורית לתאר את הרילו הזה כרגע מלבד חיים אחרים לחלוטין. בית אחר, קירות אחרים, דפוסים אחרים וחברים אחרים, טובים לא פחות, אבל לא אלו המוכרים, ואני, חובבת דברים מוכרים.

אחד הדברים הטובים והנכונים שקרו לי פה עם העצירה הזו של 5 ימים בלונדון (אושיות לונדון יעידו שגם לתל"ג פה קרה דבר טוב) היה עיבוד השבוע בסינגפור, גם אם לבד עם עצמי, וגם מול ליל, שנותנת לי קונטרה חיננית ונקודות מבט מרתקות ואופטימיות על המון דברים שעוד לא פתורים לי.
אומנם פיליפ (שם בדוי) עושה את עצמו סובל מאיזכוריו פה, אבל גם לו יש חלק בחוויה השונה שהייתה לי פה, כי העובדה שהוא נוכח בלונדון בחלק ניכר מהשבוע, ושהוא חיכה לי פה מיד כשנחתתי בחמש בבוקר והעברנו יום מושלם יחד (הוא אפילו לקח אותי לעבודה! היי, והבאתי טושים ודפי צביעה, נוט) הייתה חלק ממה שהפך לי את כל הקושי הריגשי הזה שהגעתי איתו הטיסה משדה התעופה צ'אנגי לשדה התעופה היתרו להגיוני.

אם לסקור את רשימת המשימות שהיו לי בצאתי מהארץ, אזי את כולן ביצעתי.
דירה מצאנו- והיא נפלאה, את הילדים רשמנו לבית הספר, אנחנו כבר יודעים איפה למצוא חתולים לילדים. מה שנותר לנו עכשיו בארץ זה להזמין ריהוט לבית הסינגפורי שלנו כדי שייכנס למכולה ויגיע אלינו חדש וכיפי לשם, אבל גולת הכותרת מבחינתי הייתה שאפילו עוזרת מצאתי- ובהתאם לאמות המוסר שהבטחתי לעצמי.

מי שמכיר אותי יודע שאני אוחזת באוסף אג'נדות חינניות, שבעיקר מגדירות אותי כבן אדם.
אחד הדברים שעימתו אותי עם אוסף האג'נדות האלו היה סוגיית עוזרת הבית הסינגפורית (מה שקרוי פה "אנטי"). הקושי המוסרי שלי שהתחיל נוקשה ועם ראש בקיר קיבל תפנית אמיתית אחרי שיחה מרתקת עם תאיר, שבפשטות פירקה לי הרבה מדפוסי החשיבה, ואיפשרה לי לחשוב אחרת.
עדיין, מה שהטריף אותי היה חיפוש האנטי, לרבות חיפוש דרך לעקוף את שלב ראיון העבודה בסוכנויות המתמחות בתיווך אנטי'ז, שכן תודות לבכורי ששלח אותי להביא לו נינטנדו מקניון סינגפורי שהתגלה כקניות הסוכנויות של עוזרות הבית (ורק אלוהים יודעת איך השתחלה לקניון הזה חנות כזו) חטפתי את הדיכאון של החיים לראות אותן בהמוניהן ממתינות לראיון מחוץ לסוכנויות, מתבוננות בכל אדם מערבי שצועד מולן כמושיע פוטנציאלי.

ואז נזכרתי בהצעה המצויינת של שריתוש, שהציעה לי לשאול בקבוצת הישראלים מסינגפור (שמתגלה כשמיכת נוצות עוטפת ורכה) אם יש משפחה שעוזבת שרוצה לדאוג לאנטי שלה למשפחה מחליפה.
וככה הגיעה דנה, אחד הדברים מלאי המתיקות שהכרתי לאחרונה.
הם עוזבים את סינגפור בדיוק כשאנחנו מגיעים, והיא כל כך כמוני, כל כך אכפת לה מלין המקסימה שלהם, שהיא חיפשה לה משפחה שתעטוף ותקבל אותה, ולא פחות חשוב- גם תאפשר לה לא לשלם דמי תיווך עצומים לסוכנות.
וככה, בעודי בחדר בלונדון, ישבתי עם דנה ולין בשיחת סקייפי, ומצאתי את העוגן המקסים שלנו לשלוש השנים הקרובות, לין המתוקה שמתעקשת לקרוא לי "מאמ-עילית".

אז הנה, עוד משימה השלמתי בזמן הזה, ומאותו רגע הייתי שקטה להמשיך עם ליל את מסיבת הפרידה הלונדונית שלנו, שכללה גוד טיים וגוד ווייבס בתלאפים.

בדיוק הבוקר עוד ניסינו לחשוב מה כבר עשינו בחמשת הימים האחרונים, ופשוט לא הצלחנו להיזכר, בעיקר כי בזכרוננו נחרתו השחקן הראשי, החתיך ההורס מ"בוק אוף מורמונס", ומופאסה, גודנס הבנס, שיהיה בריא, מה"ליון קינג" של אתמול בערב, אבל באובר-אול ככל הנראה פשוט חרשנו שוב ושוב את אותם רחובות שאנחנו מטורפות עליהם פה, וכנראה הגענו לקובנט גארדן- טבור העולם שלנו- אולי זיליארד פעמים, וכל פעם הגענו מנקודה אחרת, יצאנו למקומות אחרים, ראינו דברים שלא הבחנו בהם בפעמים הקודמות, מצאנו הופעת גוספל מרגשת ככה פתאום באמצע החיים, אכלנו אוכל טוב, עשינו שופינג מופרך בכמה שהיה כיפי (ואפילו מצאתי שמלה מאממת של דונה קארן לחתונה הכי מרגשת ביקום של אמיר ושני!), ובעיקר, העברנו בין שתינו המון המון המון המון מילים בזמן הזה.

הבוקר נפרדתי מליל שעלתה על טיסת בוקר לישראל, ונותרתי בשקט עם עצמי פה בלונדון, עד הערב, לטיסת לילה.
דבר ראשון שעשיתי עם הכניסה לחדר שהיה פתאום רק שלי (אחרי שדילגתי בקלילות מעל אוסף המזוודות שלי פה), היה לפתוח את הכספת, להוציא את הלפטופ, ופשוט לכתוב מה שאגרתי בלב בימים האלו, מה שגרם לליל לסמס לי משדה"ת שאני כנראה אקדח טעון מילים ורגשות.
וכמו תמיד, גם פה, ליל האהובה שלי הזו כנראה מדייקת שוב.

ובכן, משחררת את עצמי למקלחת בוקר וטיול פרידה של עצמי מהעיר הזו שאני כל כך אוהבת ולא יודעת מתי אפגש איתה שוב.
לונדון כן מחכה לי, עד הערב. 
שמה שלט "תכף אשוב", אמסור ד"ש לאליזבט.