יום חמישי בסינגפוריה.

אז זהו, החלטנו, יש דירה.
חאלאס, לא יכולה יותר לראות מתווכים, לא מוכנה לפגוש עוד לנד לורדס, לא מוכנה לטייל עוד עם מתווכות שרוטות שמפספסות פניות, זהו, החלטתי, הדירה בניוטון מושלמת לנו.
אז אני מתפשרת קצת על הפסיליטיס בקונדו הזה (הבריכה לא עמוקה, אל תשאלו, אבל כן, יש מגרשי טניס, שיייוואאוו, איזה מזל), אבל היא בדיוק מה שחיפשתי- ענקית, מפנקת, יש חדר לאורחים פלאס מקומות איחסון להכל, אמבטיה לכל עולל, ואם כבר, אז תקשיבו- לי יש חדר אמבטיה, שבואו נגדיר אותו בעדינות- עיר קטנה במישור החוף. רגע, בואו נדייק- יש לי מיזוג באמבטיה. מיזוג באמבטיה. וחדר ארונות מיוחד באמבטיה. ואמבטיה. ומלא מלא מלא מקום, ופתאום אני מרגישה ממש כמו כריס ג'נר עם חדר האיפור המופרך בתבל.

בינתיים, הזמן פה מאפס אותי היטב על המקום.
הלחות נסבלת (ושאף אחד לא ינסה לרמוז לי אחרת, אני חזק פה באוטוסוגסטיה), האנשים מקסימים, האוכל למות, והקהילה הישראלית פה שוברת שיאים של התנהלות חברית שאין דברים כאלו.
לא היה כאן יום אחד, ערב אחד, שלא מצאנו את עצמנו עם האנשים המקסימים ביותר שהאי הזה אסף אליו. כל יום מפתיע מקודמו.

בשישי סימסה לי הגורה שלי פה, שריתוש, שהיא מכינה ארוחת שישי, ושהיא מחכה. טראח, נפלה לי הלסת. איזה אושר לראות פה התנהלות משפחתית בערב שישי, כזו שאפשר לדמיין גם אצלי במרפסת באורנית (מינוס האנטי ברקע, ואנטי זה לא משהו רע, להפך, אנטי זו העוזרת הפיליפינית הצמודה פה בכל בית).
ארוחת ערב קולחת ומשעשעת עם שני ילדים פשושים שהזכירו לי אותי לפני 10 שנים, עם ילדים קטנים, סלקל, רכבת להרכבה בחדר משחקים. אוירה טובה, הרבה הכלה, ותחושה מצחיקה כזו שלמרות שאני הזקנה מבינינו, שריתוש לקחה על עצמה להיות לזמן קצר בתפקיד ההפוך- היא תהיה לכמה דקות האחות הגדולה, עד שאני אתאפס על עצמי פה.

בבוקר כבר נפגשנו עם קרני ואורי והילדות בקפה המהמם שקרני נשבעה בו, ובצדק- בית קפה על הנהר, אוכל מצוין, שירות תחת, אבל וורי וורי גוד ווייבס, ואיכשהו, הקרני הזאת שכולה אש ותמרות עשן, מצאה לי מינוי פה שטרם הבנתי את טיבו, אבל אמרתי לה כן, כי לקרני לא מסרבים לעולם, מדובר באדם הכי לבבי והכי מתוק שאפשר לדמיין, שכל כולה עשיה וצחוק מתגלגל.

משם כבר גררתי את גיל באוזניים בניסיון להעביר אליו את הגחלים הלוהטות של דילמת הדיור מהפרק הקודם, 2 הדירות שירום הודו טרם ראה-
האם הדירה הקטנה, 3 חדרים, מטבח קטן וידה ידה ידה שללא תחבורה ציבורית בכלל בשביל הילדים, אבל פסיליטיס מפנקים, מלא מלא ישראלים ועל הנהר לגמרי, או לחלופין- האם הדירה הענקית, המרווחת, 4.5 חדרים, המוארת, עם המטבח הענק וחדר האמבטיה עם המיזוג וידה ידה ידה ועם תחבורה ציבורית מעולה לילדים ובקושי ישראלים בקונדו, אבל במרחק 3 תחנות רכבת מהצנטרום של הפיילה? 

אובכן, התחלנו מלראות שוב את דירת ה- 3 חדרים. חשבתי שגיל יעזור פה, אבל הוא רק סיבך. נכנס לדירה והתעלף, כי בואו נודה על האמת- כמה פעמים גרתם בדירה שמתחתיה שוצף לו נהר? מבחינתו מספיק לנו 3 חדרים, המטבח פיצי? סו וואט, יגיעו אורחים? נידחס, אין תחבורה ציבורית? ילכו קצת, לא יקרה להם כלום.
כן, כן, מה זה התקדמנו, חבל על הזמן.

אחרי שגררתי אותו משם, הגענו לניוטון. קצת לחץ פיזי מתון ואפילו הוא התחיל להבין את הקסם, ומכיוון שיודע צדיק נפש וגו', הוא יודע היטב שאם אני מאושרת אחרי אמבטית בוקר הכל בסדר, ולכן אפילו הוא הודה שמדובר בבית הכי מושלם שיש למשפחה שלנו.
זהו, אין ברירה, מתחילים להאיץ, שירלי המתווכת (ההיא, הקטנה, הודפת כדורי הברזל הסובייטית לוק-אלייק? זו) קיבלה מנדט להתחיל מו"מ לסגירה, ואני קיבלתי מנדט עצמוני להתחיל לרהט את כל הטוב הזה.
זהו, מישן טו אקומפלישד, ישששששששש.

את המשך היום המצוין הזה העברנו אצל קארין (זכרתי את הא'! תתגאי בי!) ותומר, הכי מתוקים שהמציאו פה בכלל. אין לתאר.
קארין, אגב, היא מיסיס שוחט מהפרק הקודם, המורה המיתולוגית פה לעברית, שלטעמי צריכה לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מהשגריר פה על זה שבעצם היא זו שאוספת, ליטראלי, את כל גורי הישראלים פה, מודדת להם את דופק ההיסתגלות, את המבט בעיניים, מנהלת איתם יומנים, מוודאה שמשמרים את העברית ואת סממני הישראליות, מוודאה שנעמי שמר עדיין בראש ושכל ילד ישראלי פה ידע הכל על כל חג יהודי.

כשיצאנו מקארין ותומר, אחד הדברים הברורים שהרגשתי, היו שמישן #3, איסוף חברים, הופך למשימה לא כתובה שמתחילה לקבל תוכן, צורה, קולות וזכרונות, דברים שלעולם לא שוכחים, חסד נעורים כזה של קבלת פנים מופלאה, כאילו היינו תמיד חברים, כאילו הכל נורא הגיוני שאני בסינגפור, ביום שבת, וככה אנחנו יושבים על הספה ורואים את להקת בומצי-בם בארץ נהדרת ומתגלגלים מצחוק.

והבוקר עשיתי את המאסט של כל ישראלי שמפציע בסינגפור, הטו דו הראשון בליסט פה, להלן- קניון מוסטפא. שירלי צפ- תתגאי בי. איי דיד איט, סימנתי וי על המקום הבעעעע הזה.
ובכן ילדים, אולי נדמה לכם שכשאומרים קניון, ולא רק קניון, אלא קניון מוסטפא, בסוף הדרך תראו אשכרה קניון, ואולי גם איזה מוסטפא עם כאפיה, אבל לא, הממממ, בעצם הו, כמה שזה לא.
הקניון, אותו שם מוזר שנתנו לארבע הקומות האלו, הוא בעצם משהו עם קסם של משביר לצרכן, בסניף בומביי, בשנת 1986.
מוסטפא, אגב לא מגיע עם כאפיה, אלא עם טיקה על המצח והרבה קארי, שכן הדבר ההזוי הזה ממוקם עמוק עמוק בליטל אינדיה פה, שבאלוהים, גרמה לי להבין שיש הרבההה מאד הודים בעולם, וחלקם הניכר כרגע ממש בליטל אינדיה ובקניון מוסטפא. 

אין דבר שתחלמו עליו שלא תגלו על המדפים באחת מקומות המקום הזה, שרק יושרה אישית גורמות לי להסתייג כאמור מכינויו כ"קניון"- החל מכורכום, שעון ראדו, תחתונים, נייר טואלט, תרופות מרופאי אליל, הלו קיטי, קוסמטיקה מערבית וקוסמטיקה מפוקפקת שלא פגשה מעולם משרד בריאות ממלכתי ביקום כלשהו, ואפילו, הזקנות מבינינו יעריכו את המידע- אפילו שמפו "פלקס", האטרקציה בכל מלתחת בריכות באשר היא בשנות השמונים!
ורק כדי לבדוק אם זה אותו זן שמפו מיתולוגי של ילדותי המפוקפקת, הרחתי וטאח! נזרקתי לאחור בזכרוני למלתחות של הספורטן עם חברתי מכתה ט' 3, כשאנחנו דנות בכמה חתיך גידי מט' 1, והיי, גידי מט' 1 היה בכלל החבר שלי, ואכן היה חתיך. היה כיף היה בשנות השמונים כשהיה עוד שמפו "פלקס", שלא תגידו שלא אמרתי (ואגב, גידי חתיך עד היום, תאכלו ת'לב).

והנה יורד פה הערב הלפני אחרון שלי פה בסינגפוריה, מחר כבר אורזת בגדים חורפיים ללונדון, לפגוש את פיליפ (שם בדוי) ואת ליל אהובת נפשי, ולהתחיל לעכל את הימים האחרונים פה, אלו של חיי החדשים.
ובאמאשלי, שככה יהיה טוב, תבדקו אותי מצידי, אבל אצלי באמבטיה המאממת בדירה החדשה? יהיה שמפו פלקס.