סינגפוריה, דיי וואן.

חבוטה ומותשת הגעתי אחרי זיליון שעות טיסה למסוע המזוודות. קיווה ואני נפרדנו בהתרגשות לשלום, שתינו ידענו שהלילה לין הסקוטית תחלום על שינה, וקיווה, כפרות על החורפנית בטיסה, היא תג'טלג את עצמה ואת אמא שלה לדעת.
מרגע בו פתחתי את מכשיר הטלפון שלי לווייפיי, חטפתי מבול צירצורים שנמשך דקה ארוכה, הסינגפוריסט במודיעין בשדה שנתן לי את קוד הווייפיי הסתכל מזועזע, ושאל בנימוס מאיפה באתי וכמה זמן היה המכשיר כבוי.

ובכן, מסתבר שלכל דבר בחיי יש קבוצה וואצאפית תוססת- הייתה מדורה בכתה ד' 1? קבוצה, יש חוק חדש שאמור לצאת ומסעיר את קולגותיי? קבוצה, יש את קבוצת הבלונדיניות, השממיות, המופלטות וכו', חבריי המהממים, וילדיי החופרים, כווווווווווולם סימסו בעודי מעופפת. לקח לי 5 דקות להבין איך מתמודדים עם זיליארד וואצאפים, התיישבתי שניה, בדקתי שכולם בחיים ועשיתי תיעדוף.
הפתרון- שכפול הודעה גנרית- "נחתתי הרגע, תכף אשוב", הפצתי ברבים, וחזרתי לנשום סדיר.

שוק חיי התרחש בארבע השניות בהן חציתי את הכביש למונית השירות, ושוק חיי, אגב, זה אנדרסטייטמנט של החיים.
שעת בין ערביים חיננית, עמדתי בתור הממוזג בשדה התעופה בהמתנה למונית עם שתי סדרניות מוניות מופרעות וקולניות בנות 70 עטויות כפפות בד לבנות (ואגב- להכל יש פה תור, זה אנבליבאבל, בכל מקום שיש תור- תעמוד, זה כל כך רוסיה של 1984 בכל תור שעשוי להיות תור ללחם, שזה לא יאומן). נמצאה מונית, תודה רבה. ואז זה קרה.
חציתי את הכביש, בעודי חוטפת מטח של 4,000 אחוזי לחות מכל עבר, וחברים, 4,000 אחוזי לחות לאישה מבוגרת זה לא כיף.
בחיים, בחיים לא חשתי כזה שוק פיזיולוגי. מכל עבר פשוט בעעעעעעעעעע. לא חם, לא מציק מבחינת טמפרטורה, פשוט בעעעעעעעעע, ואגב, כל מקומי פה יגיד באדישות, שאתמול דווקא היה סבבה בערב. יה רייט.

וכן, כמו שרוטה, אחרי שהתגלגלתי ללאונג' במלון לקוקטייל מלפפונים כייפי (שיוווואו, טעים), סלפי חבוטה אחרי טיסה, ונישנוש מדגת הים פה, החלפתי לבגדי ספורט בבחינת תמות נפשי עם פלישתים, והלכתי לצעוד מסביב למרינה ביי.
וזו מסקנתי הצנועה (ושאלוהים תשמור, ושכל מי שדתי שיעצום עיניים רגע)-
אם יש אלוהים, הוא אדריכל סינגפורי. או אדריכלית. גם אדריכל ישראלי זה בסדר, כי מסתבר שאדריכלים ישראלים פה זה בון-טון.

אל אלוהימא, היופי פה מבחינת אדריכלות פשוט לא סביר. אין בניין אחד רגיל, כזה בלי מעוף, בלי מחשבה. ברור לחלוטין שכל אדריכל פה התאבד על איזה גאודי קטן שבו, הכל כאן מעוצב מופלא, עד הקצה, אלגנטי, חכם באופן מטורף, יצירתי.
הליכה לאורך הביי פה פשוט עוצרת נשימה (זה לא מסובך, ממילא הנשימה בלחות הזו איז סוווו אובררייטד), כולם לבושים יפה, ילדים פה מסתובבים עם לוק די שמח, חנויות המעצבים כמו פראדה, גוצ'י ושאנל מרוחות לאורך הקניון הסמוך, גיל הסתכל על איזה מבנה אדריכלי בצד שהתברר כאשכרה חנות של לואי ויטון, כן, כי כאלו הם שם בלואי ויטון, צנועים ומרומזים, לא מנקרי עיניים בשיט. גם החבר'ה בלמבורגיני לא נסחפו בכ-לל עם התצוגה שלהם, כאילו אין חניה באולם התצוגה.

אחרי הצעידה ורביצה במיטה, לקחתי מלטונין לסדר את הג'יטלוג הצפוי, וטראח, נטרקתי.

השכמתי לבוקר סינגפורי לח ושמשי. מסתבר, ככה במרומז, בניואנסים, ששמש ולחות זה פחות כיף מ*לא* שמש ולחות, ולכן הסינגפוריסטים החכמים המציאו פטנט גאוני, לפיו סינגפורי ממוצע יכול לחיות ימים שלמים מבלי להוציא את אפו לרחוב, שכן כל האי הזה מרושת במערכת שלמה וממוזגת מעל ומתחת לפני הים. גאונים.
וכך, אחרי שגיל ביקש שאעזור לו בסיעור מוחות על ענייני משהו בעבודה, העדפתי שהוא ישאר לעבוד למעלה בעוד אני מתחפרת במיזוג אחד הקניונים העצומים פה לידינו כדי להבין עד כמה גרוע המצב מבחינת יוקר המחיה.
ובכן, במילה אחת- יקר. בשתי מילים- מאאאאאאד יקר, בשלוש מילים- מישהו צריך כיליה?

בצהריים עליתי רשמית על מדי א', ויצאנו לפגישה בבית הספר של הילדים, ה- ofs, overseas family school. רוב הרילוקיישנרים שאני מכירה שולחים את יורשיהם להתחנך שם.
אובכן, איך לתאר? דמיינו עיר קטנה ומאובזרת באופן מטורף בטקסס.
מרגע בו נוחתים במקום הזה, נגמרות המילים. ואגב, גם הכיליה מהסעיף הקודם? שנת לימודים במוסד כזה עולה 40,000 דולר לעז קטנה. 80,000 דולר סינגפורי לשתי העיזים שלי. לשנה. ועוד לא כלול פה דמי רישום- חולצות ביצפר בכחול-אדום-צהוב-לבן בשיעורי ספורט רק אדום ושחור-קפיטריה ושות'.

אחרי סיור מדהים במקום הזה שכלל גם את מיסיס שוחט, קרין המאממת-כפרות-עליה, הרכש החדש שלי פה, המורה לעברית הג'ינג'ית המאממת שהצחיקה אותנו ואילצה אותנו לקלוט את הנוף מהכתה (למות), ואחרי דייט עם המרכז האקדמי של התיכון של יונתן (תן-תן, כפרות שלי, הלך עלייך), מיסטר שפ החמוד עם החולצה פלאס שאריות רוטב הפסטה עליה, המורה של יהלי באלמנטרי (ווטסון) ומנהלת התיכון שדילגה איתנו במעלית בלבביות מטורפת כשהיא מספרת לנו בהתרגשות על הפרום הצפוי הערב, החלטנו ששם הלב שלנו. וזהו, רשמנו אותם, וזה אגב אחרי לחץ פיזי מתון של שניהם שביקשו והתעקשו ספציפית על ביה"ס הזה, או במילים של יהלי שניה לפני שנפרדנו בשדה"ת- "אמא, שני דברים אל תשכחי כשאת מגיעה לסינגפור- 1- לחפש לי חתול. 2- לרשום אותי לאו.אפ.אס"
אז נרשמתם, גורים, עכשיו הכדור בידיכם. ותחפשו חתול בעצמכם, תודה.

וכן, אני טוחנת אתכם פה, אבל חייבת לספר על הדייט שלנו עם הבנק, לצורך פתיחת חשבון. לא, באמת, איזו הזיה!
בנקאית סינגפורית עם אנגלית מקרטעת, שעה הסבר על ההבדל בין ויזה למאסטרכארד. שעה הסבר על יתרונות המאסטרכארד בסינגפור וחסרונות הויזה, וכל זה כשהיא מתחבקת בעיקשות משום מה דווקא עם הויזה. "טוב, אז ניקח מאסטרכארד", "אה, לא, אני לא רוצה להמליץ על משהו ספציפי, זה נכון שמאסטרכארד יותר טוב באי", ומנפנפת בויזה.
איכשהו הסייבר מענטש יצא עם ויזה. גו פיגיור.

ובסוף כל היום הזה, אירחה אותנו תאיר, בכזו לבביות, חוכמה והומור, פיזרה עלינו אויר מטוקיו (מסתבר שיש אנשים שעושים רילו לסינגפור כשהם בטוקיו), וקבלת הפנים שאנחנו מקבלים פה פשוט לא אמיתית מרוב שמחבקת.

מחר- דייט ארוווווך עם ג'ודי המתווכת, שעד עכשיו מחזיקה ביכולות על מהחלל לשווק לנו הכל הפוך ממה שביקשנו בכל פרמטר. יהיה מעניין, אל תחמיצו.