"עילית גלעד? היי, אההההמ, זה מבריטיש איירווייז. ממתינים לך שתגיעי. הטיסה נסגרת אוטוטו, כן?". טרו סטורי.
באותו זמן השעה ארבע וחצי, בשעה ארבע וחמישים הטיסה הייתה אמורה להמריא, כן?
וזוהי, גבירותיי ורבותי, במילה אחת- הדחקה. בשתי מילים- וואחאד הדחקה.

לפי המסכים של בריטיש שמול הכסא שלי במטוס כרגע (רמז: עליתי בסוף לטיסה), עוד שעתיים ועשר דקות אני נוחתת בשדה"ת צ'אנגי שבסינגפור.
בחישוב מהיר, אני כבר 16 שעות באויר, לפניי עוד קצת יותר משעתיים כאלו.
אכלתי הרבה יותר מדי אוכל מטוסים, ציחצחתי כבר 3 פעמיים שיניים פה (צפויה עוד פעם אחת אחרונה), ראיתי את כל הפרקים של החבובות ונזכרתי למה זו התוכנית הגאונית ביקום.

אז אתמול מצאתי את עצמי נפרדת מיורשיי המתוקים, שלא באמת התרגשו מהנסיעה איתי לשדה (הם נרדמו בדרך, דא אה) אלא יותר מזה שהוצאתי אותם מבית ספר בשעה רביעית (כזו אני, אמא כיפית, שמעתם? הא? הא?), עמדתי המווווווון זמן בתור לבידוק ולשאלה ההגיונית (נוט) "ארזת לבד?", וכל מה שרציתי לענות לסלקטורית, בפרצוף רציני להפליא זה "לא. עשרות הגמדים שאני מעסיקה ארזו בשבילי, בעצם יומיים לא ישנתי, חמודה, ארזתי עשר פעמים ופירקתי את המזוודה עשר פעמים, יש לי תחושה ששכחתי המון דברים, אבל כן, חמודה, אני יודעת, אפשר לקנות בימינו הכל, אין מה לדאוג. ואת, אכלת משהו? את נראית רע".
אבל לא, לא באמת אמרתי לה את זה, הסתפקתי ב"כן" אצילי, כי כזו אני, ליידי.

לפניי היו שתי טיסות- הראשונה 5.15 שעות ללונדון, והשניה, במרחק שעה וחצי בדיוק, קונקשן ל- 13.5 שעות טיסה נוספות בין לונדון לסינגפור.
חצי שעה עיכוב בין הטיסות יכול היה להשאיר אותי להמתנה בהיתרו עד לטיסה הבאה לסינגפור, ואם יש חשש פוטנציאלי לעיכוב שיעשה בי שמות, למה שזה לא יתממש? כי אומנם הטייס הכניס מפתח לסוויץ' של המטוס באמת בארבע וחמישים, אבל בחמש ועשרה עוד עמדתנו בנתב"ג בלי לזוז, כי הטעינו את המטוס במזוודות הלא נכונות. יה רייט. גם בנחיתה מעל היתרו הורה לנו מגדל הפיקוח לחוג עוד רבע שעה מעל המסלול עד לאישור נחיתה, וככה צברנו עיכוב מופרע שסיכן לי לגמרי את הקונקשן, וכן, מה פתאום, שאני אלחץ? (אההההה, כן, אני אלחץ, בארור).

בכולופן, הטיסה ללונדון הייתה חביבה למדי. כמובן שבזמן שאיחרתי לבידוק השקעתי מחשבה בתכנון הטיסות קדימה, ממש מאסטרפלן (שכל קשר בינו לבין מה שקרה בפועל התחרבש לחלוטין, אבל למה להתקטנן), לדוגמא, נניח, ההחלטה העקרונית שאמרתי שהרבה יותר הגיוני להירדם בטיסה ללונדון ולא לישון בטיסה מלונדון לסינגפור, כי לפי ההגיון שלי אם אשן בטיסה לסינגפור יהיה לי ג'ט לג, ואם אשן קודם בטיסה ללונדון, לא אירדם בטיסה לסינגפור, ואגיע למלון בערב מרוטה וחבוטה ואשן כמו חורפן מת.
ובכן, כאמור, וואו, איך שזה עבד מהמם. כלומר לא.

את הטיסה ללונדון העברתי כשאני עירנית כמו תצפיתנית במארג' עיון.
לא היה ולו חלקיק סיכוי שמשהו במוח שלי יסכים להירדם, למרות שניסיתי.
למזלי אגב, נתנאל המתוק, אמריקאי מחמד ומוכשר שבכלל מתמחה בעיראק (לא, באמת, אתם צריכים לשמוע אותו מדבר ערבית, כמו מחבל! זה מהמם! כל כך לא צפוי!) הצחיק אותי המון בטיסה, ודאג לי ממש מקסים. לידי בצד השני ישב איזה איש אבטחת מידע שהביע עניין רב בבעלי, נחמד לא פחות מצידו, וחשב שאני אשה מדהימה שמוכנה ככה לעזוב לסינגפור (ואני כזו, מיינד יו, לא רק מדהימה, גם רזה! כלומר בחלומות שלי אני רזה, נקסט), וזה אחרי השאלה המדהימה ששאל בדאגה מתחת לשפמו "סיפרו לך שהלחות שם נוראית?", דאאאאאאיי! לחות בסינגפור? זה חדש? למה לא מספרים לי כלום! מבטלת הכל!

מסתבר שעיכובי הטיסה ללונדון לא הדאיגו רק אותי בשל הקונקשן המאד קצר שלי שכאמור הלך התקצר לו מרגע לרגע, אלא גם את מארק, הדייל המדהים והמשעשע של בריטיש, לדעתי בן 45, חמוד להפליא ומריר אז-הל, בדיוק כמו שאני אוהבת. כמות הטינופת שעפה לו מהפה על הפרסר של הטיסה הייתה משובבת נפש ממש ("הי ת'ינקס הי איז מיסטר פרפקט! הי איז סוווו נוט!"). עשינו יחד שעה חישובים מה קורה אם הטיסה הלוך מגיעה לגייט איי והקונקשן יוצא מגייט סי, ומה קורה אם ננחת בגייט סי, והקונקשן יוצא מגייט בי, הכל לרבות שירטוטים באיזה מקטע להאיץ ("ראן, דארלינג, ראן, נוט אינאף טיים, ראן!").
דבר אחד לא תכננו, והוא שננחת בגייט סי והקונקשן יצא מגייט סי, כלומר קומה מתחת, אחרי שטסתי במהירות טיל לקראת עמידה נינוחה של 4 שניות במדרגות נעות, כן, כן.
מה רבה הייתה תדהמתי למצוא את עצמי אחר 7 דקות יושבת בהלם וממתינה לבידוק לטיסה לסינגפור, אחרי כל המתח שאגרתי על זה.

אגב, מארק הזה כל כך דאג לי שאצא בחלק הראשון של הטיסה כדי שאוכל כאמור לרוץ לקונקשן לסינגפור כמו מטורפת בין הגייטים שתכננו, שבשעה האחרונה של הטיסה ללונדון שלף אותי באלגנטיות ממחלקת פחשפה-עניים והעביר אותי ככה, למורת רוחו של הפרסר נוט סווווו פרפקט, למחלקה ראשונה, חבר'ה, מחלקה ראשונה, כך שהיה שווה לגמרי ומגניב להעביר את הגב האומלל שלי ממחלת תיירים-פחשפה לגב המפנק של ראשונה בבריטיש, והכל כדי לקדם אותי מהיציאה מהמטוס לריצת האמוק של 4 השניות כאמור למדרגות הנעות של הקומה מתחת.
ואגב, חברים, ניוז פלאש, אם תהיתם, יש הבדל. לא תאמינו, אבל מחלקה ראשונה זה באמת שוס.

הטיסה שלי לסינגפור, אגב, היא בשורה פחות נחמדה לחלק ניכר מהמטוס פה, שכן הם ממשיכים אחריי, אחרי 13.5 שעות טיסה פה, לסידני. סידני שבאוסטרליה, כן כן, כלומר יש להם עוד בערך יומיים טיולים פה, שיווואוו, מסכנים. אפילו הדיילות פה מרחמות.

אגב, אם תהיתם מיהי שותפתי לכסא פה (בחרתי שורה ראשונה במחלקת פחשפה-עניים, שווה לגמרי, אנחנו רק שתיים פה בשורה, בעצם לא בדיוק, כמו שמיד שתבינו) אז תכירו- לין הסקוטית המקסימה שחיה בסינגפור, וטם-טם-טם, תופים-תופים-תופים, עליה מונחת צמודה לציץ ימין קיווה. לבת שלה, בת השישה שבועות, קוראים קיווה. אני יושבת 13.5 שעות ליד מישהי עם תינוקת בת 6 שבועות. אני יושבת עם קיווה.

מי שמכיר אותי כרגע צפוי לבכות מצחוק כמו צב הפוך עכשיו, שכן אני, כמוצהר, מתבגרת לא בחן, וסיוט חיי זה תינוקות צורחים, ועוד בטיסה.
בשניה שראיתי את לין וקיווה, שצרחה עצמה לדעת רבע שעה, חשקה נפשי למות עצמונית, אולם עם השעות קיווה התחבבה עליי לא מעט, שכן אחרי ההמראה היא ברוך-השם-ותודה-לאלה התעייפה, וישנה לא רע.
בשניות אלו ממש, קיווה מבקרת את ציץ שמאל של אמא שלה, וכששקיווה מאושרת, אני מאושרת.

ואחרי כל הלחץ של איך אירדם, איזה כדור שינה לקחת ושאר ירקות, אחרי חצי שעה מרגע ההמראה התמוטטתי לשינה מופרעת.
אחרי כל המתח והלחץ והדאגה והמחשבות, פשוט נרדמתי. ישנתי המון. התעוררתי כאילו ישנתי 3 ימים.
המחשבה הראשונה הייתה איפה אני לכל הרוחות ומה אני עושה פה.

ובכן, עוד שעה אני בבית. זה שבחצי כדור השני ממה שחשבתי עד עכשיו לבית שלי.
סטיי טיונד.