#22 מזוודות ארבעה גלגלים זה ה-דבר, או עיין ערך "אהבה"

3 לפנות בוקר בין שבת לראשון, בצהריי יום שני ממריאה לסינגפוריה. הזמן דוחק בי, ואני בכלל בהכחשה מוחלטת.

עד שישי בלילה בכלל לא חשבתי על אריזת המזוודה לעצמי, אבל אחרי ששבתי מארוחת ערב שישי כיפית עם הילדים ועם חברים אהובים (פיליפ-שם-בדוי, ליאתי ושות') שעשתה לי טוב בלב, עם גוד פוד, ילדים שמחים וסיפורי מפרום קורעים מצחוק (רמז: אל תנסו להכין את המפרום של אמא של שר האוצר, למרות שזה נשמע מבטיח ברשת) הרגשתי בשלה כגויאבה להתמודדות. כלומר זה לפחות מה שחשבתי.
אלא שעד שהגעתי למזוודה שלי, הספקתי לשכנע את עצמי שאין דחוף מלסדר לשניהם באמצע הלילה ארונות קיץ כדי שתהיה להם שליפה מהירה של בגדים כשאני לא פה, פלאס לייצר זיליארד שקים של בגדים למסירה. אין דבר אחד בבית, לרבות כלים במדיח, ארונות אמבטיה ואינסוף כביסות שלא עשיתי עד שהגעתי לשלב המרגש בו לא נותר לי אלא להתחיל לארוז את המזוודה, שלב שהחזיק בערך 4 דקות עד שכמעט פרצתי בבכי מדיכאון.

אובכן, כזכור, אני אומנם נוסעת לסינגפור המהבילה והקיצית, אולם חוזרת דרך לונדון האפורה והקרירה, כך שהייתי צריכה לתכנן מזוודה סבירה לחלוטין מבחינת משקל של בגדי קיץ ובגדי חורף, שזו חויה מפוקפקת לגמרי בהינתן העובדה שגם בימים רגילים אני מחליפה בערך 3 פעמים את הבגדים שהכנתי לעצמי לפני מקלחת. גם העובדה שבריטיש מגבילה אותי למזוודה אחת בהלוך ובחזור לא תורמת פה לאוירת הנכאים שלי, כי מרגע שמגבילים אותי, הדבר היחיד שמעסיק אותי זה לפצח את ההגבלה, אני הכי סלמון במים, שוחה נגד הזרם.

את בוקר שבת כבר ביליתי בהכרה שאני והמזוודה חייבות להתיידד, ואז נזכרתי שהסייבר מענטש, ירום הודו, אומנם הוריד מעליית הגג מזוודה בשבילי, אבל לא הוריד את הטרולי. רק כדי שתבינו, אני חיה בבית הזה כבר 7 שנים. מעולם, מעולם לא ביקרתי בעליית הגג שלנו. משהו עם המדרגות מעצבן אותי, ונניח שעליתי, הטקס של לרדת מאותה עליית גג משביז אותי לחלוטין, ועל כן החלטתי לעשות את הדבר הסביר ביותר בנסיבות העניין, וזה פשוט לנסוע עם יונתן לרכוש לי מזוודות חדשות. לא תאמינו, אבל הקראש החדש שלי בחיים זה מזוודות עם ארבעה גלגלים, ומי שידע את זה כל העת ולא גילה- צ'ילבה. פטנט הורס.

את יונתן הצלחתי אגב לחטוף לדייט הכיפי הזה בהיסח דעת, באדיבות העובדה שסיממתי אותו בפחממות. שיכנעתי אותו שבכלל אנחנו קופצים למאפיה לרכוש פחמניות למהלך השבוע, הוא שקע באיזה מאפה שחשק בו, וכך נכנס לאוטו שמח ומאושר ובכלל לא שם לב שאני כבר באייס בצומת ירקונים. אחחח, אשתו לעתיד, אני מקווה שאת קוראת ומבינה את הפטנט, הוא אומנם רבע עוף, אבל כשהוא שוקע במאפה טרי, תוכלי להוציא ממנו הכל.
את הדרך חזור נהגתי כשיונתנוס ואני מחזיקים ידיים (הוא עוד מרשה לי, הגור) כשהוא יודע שאמא שלו במצב דיכי לחלוטין, ואני בנוהל השבעה שישמור על אחותו כשאנחנו לא בבית, ושאפילו ילמד אותה למבחן בחשבון, ושירחם עליה ועל הגנים הדפוקים שאמא שלה הורישה לה, אלו שלא מבינים את המתמטיקה. אגב, תוך 5 דקות מרגע שחזרנו הבייתה, הוא הספיק להוריד לה את הראש על ענייני מינהלה למבחן, ככה שאני כבר רואה מה מחכה לי עם השבועה הזו. אמרתי לכם כבר שמתמטיקה איז סוווו אובררייטד.

הדייט הזה איתו בצומת ירקונים השתלם מאאאאד לסופר פארם הצמוד, אגב, באשר במקום לקנות פקקטע שמפו, התלבשתי על מחלקת טראוול ושות', ורכשתי לעצמי משחות שיניים מיניאטוריות, מי פה לגמדים, מיליון תגים למזוודה וכל מיני דברים במחירים מופקעים, שככל הנראה יממנו ערב חברה שמח במיוחד במטה הסופרפארם. חבר'ה, שמחתי לעזור. עליי.

בערב הפציעו בביתי הבלונדיניות שלי, אהובותיי, כפרות עליהן ועל ראשן הצבוע היטב בפלטינה.
די אם אתאר את העובדה שהערב כולו היה סביב משחק אליפות המדינה בכדורגל (גו, אלונה ברקת, יה אלופה, ומותק, שמו לך מלאאאא ספרי בשיער), כי מיכ וכדורגל זה קטע מטורף, בשביל להסביר כמה אנחנו לא מתאימות לשום איפיון. תוך כדי בליסת סושים (שאני אוכלת רק איתן, כי לא באמת ברור לי העניין הזה של האורז והטונה, אבל בימים אלו אני לא אומרת לא לשום סוג של מזון, גרררר) הפכנו זיליארד דברים, צחקנו מיליון וכתשנו כל דבר אפשרי בהומור השחור שלנו, ואני, שרק צייצתי על איזה ספר, קיבלתי אספקה של ספרים מהממים, בהם "אחוזות החוף" של אמיר גוטפרוינד שרכשה לי ירדן, שמי שקרא אי פעם את הספר הזה, ראוי שידע שאירדן, בת הכפר היפה בספר המופלא הזה שכתב אמיר, היא ירדן אהובתי המופלאה. גם ליל שלי, כפרות על האהובה הזו שלי, עצרה הכל, ועם עשר שקיות בידיים התקינה לי אפליקציה לקריאת ספרים כדי שלא אתייבש כל הזמן הזה באויר.

והמזוודה? אחרי הכל, כשחזר השקט לבית, מיכ ואשתי האהובה, ענת (שהיא ווייפי, שעוד רבות יסופר עליה פה כי היא הדבר האמיתי) פרסו עליי סבלנותן הבלתי נגמרת, ולאט לאט עזרו לי להוציא את כל מה שכבר חשבתי להכניס למזוודה החדשה והיפה שלי, שזה רק אינדיקציה נוספת כמה מעופפת הייתי כשארזתי ככה לבד.

מה שהבלונדיניות שעזבו את ביתי והשאירו פה שובל של גוד ווייבס לא מבינות, זה את הדבר הזה שאני לוקחת איתי ולא נכנס לשום מזוודה.
כל מילימטר בערב הזה תויק וקוטלג תחת ערך "אהבה". תחת "חברות אמת".
אין מזוודה, ולא חשוב עם כמה גלגלים, שתצליח לשאת מטען כזה איתה לשומקום, רק הלב. מסוג הדברים שאני כל כך מאמינה שלא יעלמו כשאני איעלם. יותר מהן אין.

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “#22 מזוודות ארבעה גלגלים זה ה-דבר, או עיין ערך "אהבה"

  1. אני נשבעת לך עילית אני אפחד לקרוא את הפוסט שתכתבי בערב שלפני הטיסה עם הילדים !! תרחמי עלינו אישה!!!!💝

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s