שגרת חד ההוריות במיטבה. האמת היא שאין איך לייפות את האמת- הרבה יותר קל לתפעל פחות ילד (בן 45) בבית, אני עושה הכל די בסבבה, כלומר די בסבבה כשלא מעורבות פה שעות פליליות כמו רבע לשבע בבוקר, עניין שלאחרונה גיליתי מקרוב, והיי, זה לא כיף, בול כמו שחשבתי.

הסתבר לי שיש יקום שלם של אנשים שאשכרה פעילים בשעות האלו ומבצעים פעולות די בסיסיות, כמו נניח לתקשר עם ילדיהם (משימה שנחסכת ממני סך הכל, פשוט כי הם גם לא ממש בעניין שיחות בבוקר, הרבה יותר לכיוון נהמות). אני מגלה בשיחות עם חברות שיש עולם שלם של אנשים שעושים בשעות כאלו תורנות "נשק וסע" (פעילות שלעולם לא אבצע, בעיקר בשל סעיף אפוד זוהר הו-לא-שיקי) ובסך הכל יש שמועות שהשמש ערה גם כשאני לא, וזה סבבה. לשמש, כלומר.

אז השבוע שלי מתגלגל לו בסבבה יחסית כשהחלק היותר בולט בו הוא קירקועי לבית מחמת חיבה יתרה לילדיי, והרצון לא להשאיר אותם לבד- ולא שלהם דחופה נוכחותי, הערב למשל נאלצתי לציין מפורשות שאני נוכחת והייתי שמחה ליחס, אבל היה ממש דחוף משהו בוואצאפ אצל יונתן ויהלי הייתה עסוקה עם פאפי, ורק ריגשי היטה את הכף לטובתי. קירקועי הזה משליך כמובן על הכנסות מועדון הזאפה ושתיים או שלוש מסעדות מעולות במיוחד, וחוץ מהשחיה החמודה שלי שהופכת את ימי שלישי ליום ארווווווך כמו מסטיק (אבל אני שחיינית מחוננת! תדעו!), בסך הכל אני די בבית. מוזר למדי בשבילי, מאד שונה מאורח חיי הרגיל.

היום מצאתי את עצמי בחויה חוצגופית כמה פעמים, כמו נניח באיזה עיתון שקראתי בבוקר (גרזן במערכה ראשונה, זה מה שאנשים עושים בבוקר! קוראים עיתון!), בו נסקרו כמה מופעי קיץ שצפויים פה. חשבתי שאני מתה מבאסה, כי אני לא פה והם כן, אבל אז ביבי מינה את ליברמן לשר הביטחון והבנתי שמופעים כבר לא יהיו פה הקיץ, אבל לי יהיה להציע מקלט מהטילים, אז יש לי את זה וזה נחמד, כמו שאומרים אצלנו.

גם ישבתי היום בבוקר בפגישות השגרתיות של צוות הקמת התיכון הישובי פה, בייבי שלי כבר שנתיים פלוס. עמלתי עליו באהבה גדולה מתוך הנחה שבראשון לספטמבר בכורי יתחיל פה תיכון, ורציתי שיהיה לו התיכון הכי טוב שאפשר, וזה מה שעשינו. ועכשיו בכלל יקום התיכון הזה בראשון לספטמבר, בחוץ ייתלו הבלונים הכחולים כמו בכל שנה שהרחובות פה חגיגיים, בקול תרועה ייפתח פה הבייבי הזה, ואני לא פה לראות את זה קורה. מבאס שאין דברים כאלו, ואיזה תיכון כבר אוכל להקים בסינגפור?

אז חשבתם שפה הסתיים כל הטוב הזה של הביאוס בעניין תיכון? למה, חכו, יש עוד, כי בערב היה פה ערב מגמות לקראת התיכון, ואני, כמו כל חננה אמיתית וזו שקשה לה לשחרר את הבייבי, הייתי בערב הזה, לשמוע על מגמות המחול, הביוכימיה וביו-שקר כלשהו אחרים, שכל כך התאמצתי עליהן. לא היה ולו אחד מחבריי פה ליישוב שלא נקרע עליי, 'אההההה, ליתק'ה, את זוכרת שאת לא תקועה עם התחת הזה פה בראשון לספטמבר, את חוגגת לך כבר בסינגפור' על הטיותיו. אהההה, תמותו.
נראה לי שבראשון לספטמבר אני ממסכת כל אפשרות תקשורת עם העולם, מתכסה בפוך מתחת למזגן, ומתאדה עד שיעלמו כל התמונות בפייסבוק המתעדות כל דבר שעשוי להזכיר לי מה קורה פה כשאני לא. ככה זה מרגיש כשמתים?

ואפרופו דברים מתים, אחרי שיהלי גילתה איזו כתבה בעיתון על בית קברות לגלידות שלא עבדו טוב בסופרים במפעל של בן אנד ג'ריז (חפשו אצלה באינסטוש הקורע, צילמה והעלתה), כל מה שעשינו בארוחת הערב היה לדון בגלידות. שניה אחרי שנשלחו לצחצח שיניהם ופרשו למיטותיהם (שקר מוחלט, מיטתי הולאמה), התיישבתי פה בשקט, אני ודלי קטן וחינני של בן אנד ג'ריז, כשאני מייללת לנבי בשיא חוצפתי שאני לא מצליחה להוריד 2 ק"ג סוררים, ובאמת, בואו ננחש למה אני לא מצליחה. תעלומה.
מסקנה? בואו נהיה ספציפיים, אם אתם ליד המקרר הזה של הגלידות, אל תקנו את satisfy my bowl. בן אנד ג'ריז זה השטן.

הולכת לצעוד 9 ק"מ. מה לצעוד, רצה. לאחו.