דבר אחד די וודאי לאחר היממה האחרונה, להלן- יום העצמאות. אני צריכה מנוף. אל אלוהים, כמה אכלתי ב- 24 שעות, כמו מדינה קטנה באפריקה.

את אירועי יום העצמאות ה- 68 של מדינת ישראל ביליתי באגירת זכרונות אינטנסיבית, החל בצפיה כפייתית משהו בטקס הדלקת המשואות (רונה רמון, את אלילה), שוב התסתס"חים המופרכים ביקום, ועד לרגעים בהם מצאתי עצמי מייללת בלב עם כל זיקוק (או כמו שגיל קורא לזה "תראי את כל הארנונה הזו מתפוצצת בשמיים"), צופה כרגיל בבתי המתוקה כמו דבש שמפזזת על הבמה בכישרון אינסופי, הכל תוך מחאותיה הנמרצות לעברי, שכן בעוונותיי העזתי להתעצבן מזה שדקה לפני שהייתה צריכה לצאת מהבית להופעה גילתה שאבדו נעליי הבלט. בפעם הזיליארד.
לאחר מסכת איחזור ושיחזור נמצאה האבדה, אולם בתי נותרה בזעפה על האובדן ועל אימה חסרת הסבלנות לעיפופה התמידי, ולקח לה רק 2 דליי פופקורן ופיצה כדי להיזכר שבסך הכל אני אמא לא רעה בכלל.

בכורי, כפרות עליו, כבר מזמן התאדה מאיתנו באירועים האלו, והוא ממשיך בבילוייו עם החבורה המטריפה שלו שאני מתה עליהם קשות ורוצה את כווווולם איתי במזוודה לסינגפור. אחת לכמה זמן הפציע מולנו בדרישה לתיקצוב, ומשתוקצב- התאדה שוב, וחוזר חלילה, ואורי זרח למרחוק עבורו רק כשגילה שאני מחזיקה בתיק מטען נייד. באותו רגע לא היה קץ לאושרו.

גיל נצלב בכיכר העיר על נטישתנו את הישוב, מה שבעיניי מהווה צדק פואטי, ואין מה לומר- עמד בגבורה על קיתונות הרותחין שחטף, שלכולם אגב, השיב ב"את/ה צודק/ת".
אין מה לעשות, העובדה שאנחנו עוזבים את כל הטוב הזה לשלוש שנים מחרבת את נפשי. הרעיון הזה שאני כל כך מאושרת בחיי (חחחחחחיק טפו) הופך את העזיבה לדבר כל כך מורכב, מצב שגורם לי ליילל מכל זב חוטם שפיזז על הבמה ומכל תפוח אדמה ממותק על מקל. בשלב זה, אגב, אני מכונה בחלק מחוגיי החברתיים בשם החדש- "האוגרת", על שום העובדה שזה פרקטיקלי מה שאני עושה בינתיים- אוגרת כל פיסת זכרון וצורבת אותה הכי חזק שאני יכולה על לוח ליבי.

על הדייט המהמם (שנוהל אגב החזקת כדי פופקורן בין ספריי שלג אחד לפטיש פלסטיק) עם שירי ואורן, שכנינו המיתולוגים מהבית הקודם, עוד ייכתב בהרחבה באחד מן הימים, וזאת בעיקר לנוכח העובדה שאני חייבת לספר פה את הסיפור המצחיק ביקום שקשור אלינו, אבל אנחנו עמלים על ניסיונות לטייח מידע שיסגיר את הנפשות הפועלות, אז בינתיים אנחנו בעיקר עסוקים בתכנון הסוואת המידע, עניין שאין להקל בו ראש. סטיי טיונד, רק ארמוז שמעורב בסיפור איש מת ושמיכי בת 20 שנה שהפכה לתכריכים.

הבוקר השכמנו (שקר מוחלט, גססנו על ההולנדיה) ליום עצמאות חגיגי, תוך כדי הסנפת מנגלים מכל עברינו.
למזלנו, בורכנו בדייט צהריים מהמם אצל חברים אהובים בישוב, להמבורגרים הכי טעימים שאכלתי ביי-פאר, שיחה קולחת ומרתקת שנמשכה שעות, תוך כדי אכילת האבטיח הטעים הראשון של העונה, מה שגרם לי לתהות האם יש אבטיחים בסינגפור, כי אם לסכם את הדבר היחיד שאני מחבבת בקיץ, זה תמיד יהיה אבטיח. חייבת לברר.

את הערב הקורע מצחוק כבר העברנו באירוח מושלם אצל ליאתי (שוב אבטיח טעים למות, ייאיי!), יחד עם נבי אהובתי ופיליפ (שם בדוי), אהובי משכבר שאני מנועה מלהזכיר מיהו, אבל רק רומזת שהוא כוכב חלק מהפרקים הקודמים, ויככב גם בפרקים הבאים אם ימשיך להרגיז אותי.
פעם אצרף תיעוד של עמוד וואצאפ של פיליפ ושלי, כדי שאפשר יהיה להעביר את אוסף הקללות הנמרצות שאנחנו נוהגים להעיף אחד על השניה, שכל מטרתן היא להגיד שבסך הכל אנחנו די מחבבים זה את זו (הוא מחבב אותי יותר, פיליפ, תודה בזה כבר ונסיים עם זה).
אגב, האמת היא שאני אמורה עכשיו ללכת לישון (אוטוטו אחת בבוקר) כי בבוקר שישי שמפציע אוטוטו יש את נוהל פיליפ הקבוע, שבו אני צריכה לגרד את עצמי מההולנדיה עד שמונה (וחצי!) לקפה של בוקר אצל יוסי במרכז המסחרי (הענק בישוב, כלומר נוט), שכן כל דקת איחור לקפה הזה, מזכה אותי בשיחות טלפון זועמות מלאות בגידופים וסירובים לשמור לי חניה, אבל בסוף מחכה לי קפה מושלם ושוב אינסוף צחוק מהבטן, אז נניח שאני סולחת לו, רק נניח.

כשאלמד יומחד לצרף לפה תמונות, אוכל גם לצרף ראיות לכל הטוב הזה שאני מספרת פה עליו, אבל תצטרכו להאמין לי בינתיים-
כשישראל תהיה בת 69, 70 ו- 71, רוב הסיכויים שאמרר בבכי על אובדן הרגעים האלו, היומייים כמעט פה לכולם, של יום עצמאות שמח, הופעות של יהלי על הבמה, ארוחות צהריים מופלאות של המבורגרים נהדרים, ארוחות כיפיות על המרפסת וקפה של בוקר שישי אצל יוס עם פיליפ. הכי יומיומי, הכי שלי.
מי יתנני שמחות קטנות כאלו גם בסינגפור.