אתמול עוד ישבתי פה במטבח עם מיכ וג'ולס, צוחקות עד לב השמיים, כשהחלטנו באופן בהיר וברור להמיר את המסעדה הקבועה המהממת שלנו (שון, זה אתה, ממוש) בבית שלי.

ידעתי שזו תהיה ארוחה מעולה אחרי שסימסתי להן שאלת-תם אם הן בעניין קישוט הקנלוני והקישים בסלט ירקות, שתיהן תהו על נחיצות האביזר, וכל אחת מהן עוד הפציעה עם שק מלא באוצרות של פחמימות ריקות מתוכן אך מלאות באהבה, תוצרת רולדין והבליקר, וכל מי שהפריע לי לסיים את ההליכה של אחרי- על מצפונו. רק אומרת.

אם לא ידעתם עד עתה- בנות ופחמימות ריקות זה מתכון ברור לאושר צרוף- בעיקר בנות שאוכלות פחמימות אוורי-וואנס-אין-א-ווייל ולא מתענות מזה, כאלו שיודעות שעם הפחמימות האלו מגיע האושר הכיפי הזה שהיה פה אתמול.
אין דרך אחרת להסביר את זה- סלט קינואה לא מנחם, לא חומל.
קיש גבינות צאן כן.

והיום, היום הכי קשה בשנה מדשדש פה, לאט לאט הפיד הפייסבוקי משנה פנים, פתאום עולים וצפים סיפורים אישיים, ההומור מפנה מקומו לתוכן, המוזיקה ברדיו משתנה, ועכשיו זה בדיוק הזמן שבו חווה אלברשטיין סוגרת את קופת התמלוגים השנתית עם "החיטה צומחת שוב", שאני, חרף אוטוטו 41 שנותיי, טרם הצלחתי למצוא את הדרך לא ליילל מעמקי נפשי כשאני נזכרת איך השיר הזה עיטר את פס הקול של אסון המסוקים שעיצב את דמותי פעם, בטיפול בהלם בזמן אמת, בתור קצינה, ותמיד סביב הקול הזה שלה תלך התמונה של ירמי היפה הזה שכל כך אהבתי כשעוד היה חי, שהלך עם המסוקים האלו ועם עוד 72 יפים לא פחות.

כל שנה, הישוב שלי מפליא ברגישותו בטקסים יפיפיים. לפני שנתיים לדעתי (אולי 3?), ממש בשבוע של יום הזיכרון, נפל אחד מבני הישוב, הטייס נועם רון ז"ל. בטקס של אותה שנה הייתי עם הילדים, גיל היה עדיין בצבא, אבל באופן מפתיע היה בשליחות בסינגפור. עד היום הטקס הזה בעיניי הוא חלק מאבני הזהות הישוביים פה, נהרות של דמעות נשפכו באותו ערב לכולנו.

אז היום ומחר אני מתאמנת על צבירת זכרונות מהטקס הזה ומטקס יום העצמאות שיהלי מופיעה בו, לאסוף כל מילימטר של זהות שתחזיק לפחות 3 שנים, שתזכיר לי את הצליל הזה של הרעש של הצפירה למול השקט סביבה, ואחר כך את ההמולה המהממת הזו אצלנו עם הזיקוקים ועם הקטנה היפיפיה הזו שלי שרוקדת על הבמה בכשרון מדהים, המולה כזו שלא תהיה לי בשנה הבאה, אבל תהיה המולה אחרת.

והנה, תוך כדי מחשבות על זכרונות, על הקשר בין פחמימות ריקות לבין חמלה, שואלת חברה אהובה ומופלאה איך לנחם חברה עצובה.
ואז ענתשי, אהובתי, מיס מינכן והתפוצות, היפה הזו שמתמחה לאחרונה באיסוף זכרונות, עונה לה להכין פירה, כי "תפוחי אדמה בכלל גדלים על דמעות".

וטאח, בשניה הבנתי את כל הקונספט הזה מהילדות הזו עם סבתא שלי שבשבילה הקרטופלע'ך היו פאר האהבה, אלו שהתעדכנו והתחכמו עם השנים והפכו לגראטאן, ואת כל המשוואה של אוכל שווה אהבה שווה חמלה, ופתאום נהיה לי שלם בלב. גם אבא שלי אומר שבאוכל שלי יש אהבה כמו של סבתוש, והוא כל כך צודק.

ופתאום, המילים של ענתשי איפשרו באופן לא ברור להכל ליפול למקום ההגיוני שלו, והחמלה של אחת הייתה אתמול הצחוק הענק של חברות, וגם בחיים החדשים שיגיעו אמצא את הדרך לזהות הזו שמתערבבת לי בימים האלו.

וליום המיוחד הזה שמתחיל ממש עכשיו, קחו את המילים המיוחדות של מאיר שליו, מהספר "עשו", המילים הכי מדוייקות שמספרות את כל הסיפור של השכול בזהות הישראלית. קחו אויר:

"אתה יודע כמה ימי זכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזכרון של המדינה, ויום הזכרון של החטיבה, ויום הזכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר, שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומיה כשאתה רואה מישהו שלמד איתו בכיתה אחת? ושניית זכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח זכרון בבית הספר. וחוץ מזה יש את המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה"?

הולכת להוריד לי לפלייליסט את החיטה צומחת שוב. שלא אשכח. עוד שקל לתמלוגים, חווה.