#17 דברים שקורים בבוקר שבת כשצריך ללמוד לוותר ולשחרר

טרם החלטתי בבוקר שבת שקטה זו, אם אני צריכה לכתוב על שחרור או על ויתור, ואז הגיע הטור הזה של שלי גרוס בבלוג המושלם שלה, "המלבישה", שכתבה על מארי קונדו, הוואקו היפנית שמלמדת איך לשחרר ולוותר על חפצים ודברים בחיים ("סוד הקסם היפני", קשה לי להאמין שארכוש, ואם כן, זה יהיה כי שתיתי יותר מדי אלכוהול של בחורות כנראה, אחרת- פחות סביר שיקרה).
שלי גרוס, למי שטרם הכיר (רוצו לעשות לה לייק) היא עיתונאית אופנה מהמשובחות שהמציאו (שידוך אהוב במיוחד, תודות לקרני אוחיון שלי, רכש משובח ביותר משנת 1985), ואפילו כתבה ספר מתוק כמו צוף, שבלעתי בטיסה חזור מלונדון (וכן, הוא מומלץ לאללות).
הקסם הפרטי שלה בעיניי, זה שמעבר לזה שהיא מופת למינימאליזם ולמילה הכתובה באינטיליגנציה והומור עצמי (הכל מרשימת התכונות הנערצות עליי ביקום, כידוע), שלי לא חוסכת את ההומור ואת העובדה שהיא לא אוכלת את כל הפאתוס סביב התעשיה הזו, וכשרואים אותה, פיזית, מבינים כמה היא ניצחה את השיטה. הכל בה מדויק, אנד יט, בול במידה הנכונה.

וככה, בלי לשים לב, במשך השנים אני קוראת אותה, כמעט תמיד בנשימה אחת עם ירדן (שהיא ירדנה, אהובת נפשי, לובסטר המחמד שלי, כפרות עליה), ושלי, חרף שאינה יודעת, נקראית אצלנו "הסמויה" על שום העובדה שכמעט במאה אחוז מהזמן, מתעופף לנו למייל טור שארבע דקות קודם דנו עליו בוורסיה זו או אחרת.

וגם הפעם הזו לא הייתה שונה בהרבה, כי מהבוקר אני מלאת מחשבות על שחרור דברים ועל ויתורים (אל תשאלו אפילו למה) ומאותו רגע קורים דברים שמאלצים אותי לחשוב, כמו המילים המדהימות ("הפרד ומחול") ששחררה בעמוד המהמם שלה איילת שוורץ, חברתי הלוחמת האמיצה (גגלו "המהפך של מיה", הצטרפו למאבק שלנו לתת למיה של איילת את ההזדמנות לחיים טובים יותר), וכמו הטור של שלי.

בשני המקרים, גם אצל איילת וגם אצל שלי, היה ברור לי לחלוטין שיש כנראה מתודה להכל, איפה שהוא ביקום יש מישהו שפיצח את השיטה לשחרר דברים בלי להתייסר, איפה שהוא מישהו הבין איך משאירים מאחור זכרונות ורגשות בלי לחשוב שזה נורא ואיום.
אני, שכבר אמרתי בעבר שאני נקשרת להכל, כולל למילחיות (בעיקר כשהן בצורת ינשוף חייכן, רק אומרת), באמת בן אדם של צריבת זכרונות מהכל. התקופה הזו בחיי היא ממש טלטלה רגשית אחת גדולה, בה אני נדרשת לעשות תהליך של ויתור ושחרור של כל כך הרבה דברים.

אם זה בעניין לוגיסטיקת-רילו-סינגפורית, המחשבה על כל כך הרבה חפצים שישארו פה ולא ייסעו איתנו לשם במכולה, מעבירה אותי פרקטיקלי על דעתי. אני מאלו שכל פעם יוסיפו עוד חפץ לבית, תמיד משהו יוסיף פה עוד השראה ועוד מחשבה, וזה ממישהי שעיצבה לפני 6 שנים בית כפרי בהיר לחלוטין, שיתן מקום לכל חפץ שבו. מאז שגיל חתם על המשרה הזו, הדבר הראשון שקרה, זה שמצאתי את עצמי בגמילה מבחירת דברים נוספים לבית. לא רוכשת יותר כלום, כלום כלום כלום, ולא יעזור איזה ינשוף תכלת אמצא. המחשבה שלא אוכל לקחת אותו איתי משגעת אותי, אבל אל תרחמו עליי, במקום חפצים לבית אני מקימה מחדש את מלתחת הקיץ-100-אחוזי-לחות שמצפה לי.

אני חורשת את אתרי התיווך בסינגפור אחר דירות, ואני רואה שם עיצוב שיטתי שחוזר על עצמו- אורבני, הייטקי, הרבה שיש שחור, כל מיני דברים שגורמים לי לחלחלה. לא מבינה איך אכנס לבית עם צבע שחור (אין סכנה שזה יקרה, אני שרוטת פאנג שוואי, אבל מצד שני גם הם, מה שגורם לי לתהות מי מאיתנו לא קרא נכון את הספר). גם פה, אצטרך לוותר על האוטומט שלי כנראה ולמצוא האוו טו מייק איט האפן.

ואם להרחיב את ענייני הויתור והשחרור, כנראה שאצטרך לעשות עבודה עצומה עליי ועל מי שאני, וקל לא יהיה לי פה.

אז כדי לפנק אתכם, אצטט לכם את הסיפא של הטור של שלי, שאחרי שמספרת על כל העצות (עצות, לא הוראות 😉 ) של הוואקו היפנית שמלמדת על ויתור ושחרור מחפצים, מכניסה הכל לפרופורציה:
"יש לי משהו להגיד לכן על מארי קונדו. אני אגיד את זה עם מינימום שיפוטיות ואתן תקחו את זה לאן שתרצו. למעשה אסתפק בציטוט מעמוד 154: 'אין סיבה להניח סבונים ובקבוקי שמפו במקום גלוי כשאנחנו לא משתמשים בהם, והחשיפה היתרה לחום וללחות, בזמן שהם לא נמצאים בשימוש, משפיעה ללא ספק על איכותם. משום כך אני מקפידה בעקרון להרחיק דברים מהאמבטיה או המקלחת'.
תשאלי את עצמך: האם אני מעוניינת לקבל עצות ממישהי שלא מסוגלת לשאת את המחשבה שהשמפו מבלה את ימיו בחוסר יעילות על שפת האמבטיה, מישהי שמעדיפה לנגב את בקבוק השמפו בתום השימוש, לייבש אותו היטב ולשנע אותו לחדר אחר?"

אז למרות שאני מחזיקה את השמפו-מרכך-איפור-קרמים-ושות' שלי באמבטיה (תאכלי ת'לב, מארי, זה מה יש), יש לי רק לצטט שוב את איילת, השמש החכמה שלי:
"הפרד ומחול
מחול על מה שהיית יכול
הנח להשוואה, ראה את ערכך.
עטוף ברכות את ליבך כמו אתרוג שמור בסוכה, שישאר תמים וכשר,
מושלם בחיספוס לא אחיד, מיוחד ויחיד, שטעם לו וריח.
הפרד בעדינות את לובן מחשבתך
מצהוב הקנאה
אסוף פתיתים מתוקים של זכרונות, לקצף יציב של תודעה חיובית,
ערבב ואהוב,
על פי מתכון נשמתך,
בחום התבוננות של 180 מעלות,
המתן,
הנה ניחוח נפלא כבר חובק את חושייך,
ממלא ראותייך,
פתח הדלת, הגש את חלומך,
לעצמך"

  

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “#17 דברים שקורים בבוקר שבת כשצריך ללמוד לוותר ולשחרר

  1. ווייפי, אני לא עומדת בזה יותר. ואני מאלה שמוותרים בקלות או באגרסיביות כפי שאומרת ליל.

    אהבתי

  2. ליתי יקרה, ישתדרג שמך וידייך האוחזות במקלדת, קראתי ברצף כמה פרקים ונהניתי מכל שניה, העמקתי במרץ רב את קמטי החיוך וההבעה, שויין. את יודעת, רק הנושא הכללי בעייתי, קשה לוותר עלייך, כל כך טוב שאת בסביבה הקרובה.. המשיכי להרעיף מכאן ומשם את הטוב הזה שלך. אוהבת מאד

    אהבתי

  3. עיליתקה, הפוסט שלך הגיע בשבת בדיוק כאשר כל הבית גוייס לסדר, לצבוע ולהזיז כל מה שיש בקומה השנייה כהערכות לשינויים הבאים עליה לטובה. ואני חובבת מושבעת של סדר, ארגון מחדש וביצוע מהפכות בבית ביליתי כל השבת בלהיפרד מחפצים. בסוף השבת נסעו לגמ"ח אין ספור שקיות ונשארו מחוץ לבית שקיות רבות שמחכות למשאית הזבל. מעט חפצים הורשו להישאר בבית. משהו בכל הסדר הזה נותן לי הרגשה של טהור, נקי, חדש ופנוי. אני רצה לקנות את הספר!!!! 📖 שיהיה שבוע טוב!!💝

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s