כשפתחתי את הבלוג הזה כל מה שהיה לי בראש זה מקור לוונטילציה.
כשהתחלנו עם מבצע סינגפור אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לתור ברשת אחר בלוג, אחרי יומן אישי של מישהי שהייתה בסיפור הזה, עם ילדים בגיל של הילדים שלי, עם חיים, קריירה, חברים, משפחה, שעשתה תהליך דומה.
כשמגגלים "סינגפור" או "רילוקיישן" (או "רילוקיישן לסינגפור", פחחחח, התחכמתי 😉 ) מוצאים אינסוף מדריכי תיירים, שלרוב מגיעים תמיד לסוגיית איפה לאכול שם-
האם בפוד-קורט אינדורס או פוד-קורט אאוטדורס (הבדל דקיק של 100% לחות או מזגן, פרט שולי).
אומנם אני לגמרי בעניין אוכל, אבל לא את זה חיפשתי.

כל מה שרציתי זה מקום שיהיה לי לאוורר, את המתחים, ההכנות, הדילמות, האושר, מקום שיהיה לי רפרנס איך הייתי ומה חשבתי, ואחרי כל ענייני הלמצוא לו שם (ייאאיי, מיכ!) ולקנות לפטופ (בצבע שמפניה), כידוע לכם, כן, התחלתי עם ענייני הבלוג, ותודה להוריי שהביאוני עד הלום.

הקסם הוא מה קרה מאז.
מהצד שלי זה די ברור- אני כותבת את עצמי לדעת, אני מאווררת, אני לפעמים מופתעת לגלות את המחשבות שלי סדורות פה.
תוצר לוואי נוסף הוא היכולת לאיים על יקיריי, שאם מישהו לא יהיה חמוד אליי, אני אכתוב עליו בבלוג. סו פאר זה מתגלה כאחלה איום, ככה שאם למישהי חסרה איזו סנקציה איכותית בבית, קבלו המלצה- פיתחו בלוג. עובד 100% מהזמן.

מהצד השני אני מקבלת תגובות מאנשים נפלאים על מה עושה להם הקריאה פה (זוהי קריאה אחרונה לקורא שלי מאיי סיישל- דבר איתי! ספר לי מה אתה חושב!).
אנשים שמצאו את עצמם כאן ידעו מה ערכם עבורי, השבוע אחד מכוכבי הפרקים הקודמים כתב לי שקרא הכל, וזה מדהים. כוכב אחר, שאינו ידוע כמרחיב במילים, כתב לי "ריגשת" (ואחר כך כתב שהוא לא סובל אותי, אבל העיקר שהוא לא סובל, זבל, זה אתה -לב-).
ליל עשתה לי זיליארד לבבות בוואצאפ ואימוג'י בוכה, ייללתי מהתרגשות, גליה ממשיכה להגיב פה וזה אחד הדברים שאני מטורפת עליהם (זה לא מספיק לה שהיא גומרת אותי פה, היא ממקבלת את זה גם בוואצוש), ורותי גילתה את עצמה בדיליי של יום והתרגשה.

ובאמת שזו הזדמנות שלי לאוורר על כמה האנשים האלו מסביבי עושים לי את כל הרילו הזה לקשה מנשוא, למשהו קשה כל כך, כי פרקטיקלי האנשים האלו הם המשפחה שלי, זו מבחירה, אלו שכל דבר ביקום אעשה עבורם.

ואז באה לינג.
היא לא באמת לינג, היא לינור, אבל אתם כבר הבנתם שאני חזקה בשמות חיבה. אז היא לינג, או מוצי. אלו השמות שלה מאז ומעולם בין שתינו, כשאני מחפשת את השם שלה בטלפון לסמס נניח, אני צריכה להיזכר האם היא שמורה כ"לינג" או שמא שיניתי כבר ל"מוצי", כי בסוף זה מה שאני מחפשת (ותמיד טועה). אני, אגב, בהתאם לסידור הזה, נקראת פוצי.
לינג, מעבר לעובדה שהיא מגה בייב שטרם המציאו, היא מעצבת גרפית, כזו עם כל הגישעפט, סטודיו, לקוחות שמעריצים את האדמה שהיא דורכת עליה, מעוף, מחשב מק מהמם כזה. הכי מוכשרת שהמציאו.
וכך, העובדה שהחברה הזו שלי היא מעצבת גרפית, הפכה את הבלוג שלי לאמיתי.

לפני כך וכך ימים נפגשנו לאיזה עניין, אבל מה זה חשוב מה העניין, כי אנחנו רק מחפשות תירוצים לדייטים. הדייט האחרון היה החג השני שחגגנו (מחלקת צבירת זכרונות שלום, כיצד אוכל לעזור לך?). ואז היא סיפרה שגיל והיא רקחו איזה עניין. בשקט.
פתחה מחשב. הניחה למול עיניי את הבאנר המטריף החדש הזה שמונח בראש הבלוג שלי, בו אני קריקטורה בלונדינית וחייכנית (ורזה! רזה רזה!). 
אחרי שניים וחצי שינויים (לדעתי היא עוד מנסה לשלב את הצללית של המרינה ביי סנדס מאחוריי), קיבלתי אסמס לפתוח את הבלוג, כדי לפגוש את הדבר היפה הזה מתנוסס למעלה, מתנה מאהובתי, שבעיניים המדהימות שלה ידעה בדיוק מה הייתי חולמת שיתנוסס פה מולכם.
ןמכיון שאני לא לוקחת כלום ברצינות תהומית ואין דבר שאני יותר מעריצה בעולם מאשר הומור עצמי, אני בקריקטורה (יפה, חטובה ועם רעמת נוצות בלונדינית) זה הדבר הנפלא ביותר שיכולתי לבקש, ממש אחרי הבקשה שלי לזכות בכל הטוב הזה שמורעף עליי.

ואם יומחד מישהי שעומדת לעשות רילו תחפש בלוג של מישהי כמונו, עם ילדים גדולים, קריירה, חיים, אושר, ותמצא את הבלוג הזה שלי עם המתנה הכי מהממת בעולם שקיבלתי מלינג שתתנוסס פה לנצח, קבלי עצתי- אל תחסכי במילים.
ספרי, שתפי, תחלקי, אל תקמצי באמת הפרטית שלך, אל תחששי לאוורר את שעל ליבך, תזכרי שאמרתי שזה גם אחלה איום על סובבייך, אבל בעיקר, בעיקר זה מקור לאושר גדול.

תודה, מוצ, עשית אותי כל כך מאושרת. לאב יוש -לב-