שלושה ימים לתוך שגרתנו המבורכת והחדשה,
גיל כבר שם, בסינגפור, מתייחד עם 100% לחות, מאושר באופן שהכי מגיע לו להיות מאושר, שמח על בחירותיו, על האנשים לצידו, על הדרך, על האתגרים.
אפשר למצוא אותו ער בפריסה של רוב שעות היום מחמת ג'ט לג מופרע שעוד מטריף את מוחו, ואני מהמרת שכשישוב בשבוע הבא, זה יהיה דקה ורבע אחרי שיסתדר לו שם הג'ט לג, ויתחיל מחדש בארץ, וחוזר חלילה אחרי שבוע.
הדבר החכם היחיד שנראה לי שצריך להיות ברשימת האיסורים של גיל בתקופה הזו, הוא האיסור על ניסיון לנהוג על הרכב שלו שם, שכן למי שלא מודע- ההגה מונח בסינגפור בצד השני, וכך גם באורח פלאי הכבישים וחוקי התנועה. מכיון שכרגע גם הערנות של גיל בצד השני, זה נראה לי כמו איסור ראוי ביותר.

יורשיי המהממים חזרו גם הם לשגרת לימודים (יייאאאאאיייי! שומעים שאני שמחה, ככה במרומז?).
הוא כבר אחרי 3 מבחנים, הילד המדהים הזה, הוא אחרי 3 דקות שגרה כבר שוכח שהיה בחופש,
היא כבר אחרי זיליארד חוגים- בלט קלאסי- בלט מודרני- צופים- חזרות למופע בלט ליום העצמאות בישוב,
אני כבר עמוק בתוך סידורי ההסעות והפולים עם חברותיי טובות הלב והמתחשבות באופן מדהים, הספקתי כל מה שהייתי צריכה, כולל סופר- דואר- האופטיקאי והמשקפיים החדשים (שנראים כמו הישנים, אבל היי, לא הבטחתי מעוף, הבטחתי רק שאדאג לראות).

את היום הזה ביליתי בלוגיסטיקת בריאות עם קטנתי, מה שמחייב היערכות טרנס אטלנטית לקראת המעבר.
אין בכלל מילים להסביר כמה כל דבר כזה מחייב כל כך הרבה אספקטים ומשמעויות, התייעצויות, תרגומים, בדיקות. גם יונתן עם גשר על השיניים, באמצע טיפול, מה שאומר שאת כילייתי הימנית אני ככל הנראה אתרום לאורטודונט סינגפורי נחמד בשם צ'אנג.
המורכבות של המשך מעקב רפואי מכאן לשם מכניסה לי לראש המון מתחים, חייבת לייצר איזו המשכיות ואין לי שום שליטה על מערך הרפואה שם (טוב, מתנחמת שאני לא נוסעת נניח לאנגולה, זו מדינה עם מערך רפואי מהמשובחים, ועדיין).

כך או כך, אני מפחדת לעלות למיטה למעלה, ולו מהחשש שאחרי 4 דקות אקרוס על ההולנדיה מחמת גסיסה, שכן היום שלי כלל נסיעות הזויות, שהסתיימו בקול תרועה עם 7465536 בריכות בקאנטרי רמה"ש עד השעה 21:00 בערב, ועדיין לא סידרתי את הקומה למעלה מביקור המנקות המהממות שלי היום, והייתי עושה את זה כבר מזמן אם לא הייתי שוקעת פה בדיונים ערים עם חתולת האשפתות שלי, דיונים מילוליים לגמרי בהם בעיקר אני מנסה לדון עימה על העובדה שלא חייבים להציק לשמש, החברה שלה, שלפני שעה כמעט הרגה אותה (בצדק!), ואולי כדאי שתנסה להציק קצת יותר לאורחות תועות מהז'אנר שלה שמסתננות לפה כל 5 דקות לאכול מצלחתה. כשהן נכנסות פתאום לא דחוף לה לקום.
עדכון לוהט מהרגע- יורשתי ציינה לי בצעקה מלמעלה, שהבטחתי לה שכשאבא יסע היא תישן איתי. עברו 4 דקות, אפילו לא עניתי, היא כבר חורפת עמוק בצד המיטה שלי, למרות שההגיון אמר שראוי היה שתתמקם בצד שלו, לא? גררררררר.

בטרם סיום, יש לי מסר אחד חשוב להעביר לקורא גיל.
הבית מסודר. כל הזמן.
הכיור ריק, הסלון מסודר, הילדים אכולים ושתויים, הכביסה מפוזרת בארונות, אין גרביים על הרצפה. נס רפואי. לא שאני רומזת, אבל זה ככה מיום שבת בסביבות הצהריים.